<h1>קיצור משיטת שאנץ לרבינו יצחק ב"ר אברהם — ריצב"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הלוקח עובר חמור של נכרי והמוכר לו, פטור משום האם דהויא של גוי והמוכר פטור משום ולד של גוי ונפק' לן מתרי קראי כדאמרינן (שמ') [מ"ש] בו דבענן כל בכור וליכא, אמו נמי בענן כל מקנך תזכר וליכא, וא"ת א"כ מאי קאמ' בגמ' ואיצט' לוקח ומוכר הא לא נפק' לן תרוייהו מחד קרא וי"ל דעושה צריכות' מדלא אשמועינן תרוייהו העובר והאם או במוכר או בלוקח ש"מ דאיצט' למיתני מוכר וגם איצט' למיתני לוקח כדקאמ' בגמ', וא"כ הלוקח פטור מקרא דכל מקנך והמוכר לו מבישר' כדקאמ' בסיפ', וא"כ הא דקאמ' בסיפא פטור מן הבכורה שנא' בישר' אמוכר לו קאי דאילו אלוקח לא נפקי לן אלא מכל מקנך תיזכר.
והמשתתף כו' וא"ת לקמן בפ' בתר' דנפקי לן דבכור איתי' בשותפות מדכתי' בכורות בקרכם וצאנכם ולמה לי קרא לחייב שותפות של ישראל תיפוק לי מדאי' קרא מכל בכור ישר' למעוטי גוי מכלל דשותפות ישר' חייב, וע"ק דבחולין פר' ראשית הגז קאמ' אלא בכורות בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפו' גוי, ולמה לי מישרא' נפק' לן הכא, וי"ל דלפי מה שפי' דאיצ' תרי קראי חד לגבי העובר וחד לגבי האם ניחא, דמבישר' נפקא לן שותפות של אם וא"ת לגבי האם למה צריך בקרך תיפוק ליה ממקנך תזכר וי"ל אה"נ אלא ניחא ליה לאייתויי התם בחולין בקרך וצאנך איידי דמייתי בקרכם וצאנכם לגבי שותפות של ישראל ממעט שותפות של גוי מבקרך וצאנ' ולקמ' בגמ' דמייתי מכל מקנך תזכר ה"ה הוה יכול לאיתויי מבקרך וצאנ' אלא דכל מייתי ליה, וא"ת למה לי בקרכם וצאנכם למימ' דשותפות דישר' חייב מהיכא תיתי לפטור וי"ל דהייתי אומ' מבכורות בקרך דמשמע דווקא דידך ולמעוטי של שותפות לכך איצטרי' לריבויי שותפות של ישר' וא"ת מ"מ למה צריך ריבוי לחיובי שותפות של ישראל תיפוק לי מדאיצט' מבישראל למעוטי שותפות של גוי ש"מ הא שותפות של ישר' חייב וי"ל דמבישראל לא כתי' אלא לגבי ולד אבל לא הייתי יודע לגבי האם לכך איצט' בקרכם ולומ' דבישרא' שותפות של אם חייב, אבל י"מ דמבישר' דקאמ' במתני' נפק' לן פטור לגבי שותפות של גוי דאע"ג דהאי קרא בולד כתי' מ"מ ילפינן כולהו מיניה, אבל ממקנך תזכר ליכא למעוטי שותפות של גוי מדלא פי' ישראל, וא"כ השת' ניח' דקעביד צריכות' בגמ', אכן אינו נראה שהרי בפ' ראשי' הגז דממעט שותפות דגוי מדגנך אע"ג דלא כתי' בהו בישר'.
גמ', ה"א משו' דקמייתי ליה לקדושה, פי' בקו' שתהא שובתת בשבת אבל מוכר דקמפקע ליה מקדוש' שהגוי עושה בה מלאכה בשבת כפ"ה ולכך לא רצה רש"י לפר' מקדוש' בכורה שהרי במשנתינו גם כשקונה מן הגוי הוא פטור מבכורה אבל קש' שלשון קדושה לא משמ' כך כגון ההוא דרב מרי בר רחל לקמ' כלו(מ) חיותיה משום דקמפקי להו מן קדוש' דהוה מקני אדנייהו לגוים לכנ"ל דקמייתי להו ר"ל לקדוש' בכורה ואע"ג דבלוקח אם הולד לא שייך מייתי ליה לקדושה מ"מ שהעובר נקבה ואז מייתי ליה לקדוש' בכורה ש(ה)וולד העובר קדוש בבכורה, וה"ה דהיה יכול לומר דגבי לוקח ליכא הפקעה וליכא למיקנסיה ולא דאמי למוכר דאיכא הפקעה אלא לרבותא נקט ועוד הוה מ(י)צי למימר טעם אחר דאי תנא לוקח משום דלא עבד איסורא אבל מוכר דעבד איסורא אלא חד מתרי טעמי נקט.
לאפוקי מר' יהודה בלא זה הוה צריך שפיר לאשמועינן שותפות דלא שמעינן מריש' אלא כ"ש דצריך טפי כיון דאיכא פלוגת'.
אבל עובר כיון דהיינו אורחיה לאו שבור הוא פי' ואתי לאיחלופי בבהמה אחריתי וה"ה דהוה מ(י)צי למימ' טעמ' אחרינא משום דעתיד להיולד ולחיות וראוי למלאכה דמהאי טעמ' מסקינ' דאסיר מדקאמר והא עובר (ד)[כ]יכול להתרפאות דאמי אלא נקט חד מתרי טעמי.
ונותן חצי דמיו לכהן, וא"ת ולמה לא יהיה קדוש חלקו של יהודי ולא יוכל לסלקו בדמים, וי"ל דהוא לטובתו של כהן שלא יוכל לדחותו אצל הגוי אלא הוא יתן חצי דמיו לכהן.
<h2>דף ב:</h2>
מאי לאו שנתן לו בהמה מעוברת, לא אבהמה פי' ולא מיירי בעובר אלא במסר לו בהמה לעובריה וכן משמ' גבי הבעיא דבהמה לעובריה דכהן דבעי למיפשט מהכא דאסיר דקאמ' מאי לאו אבהמה ש"מ דאי אבהמה קאי מיירי אבהמה לעובריה.
וליטעמיך המשת' כו' מקבלה לא שייכא להקשו' מדשמואל דתיתסר בו שותפות דלא אתי כל כך בקבלה לידי שבועה, מכאן היה אוסר רבי' שמו' לקבל שבועה מן הגוי ור"ת היה מתיר מכאן דדווק' תחלת השותפות הוא דאסרינן שלא יבא על ידי כך לידי שבועה אבל אם כבר נזקק לשבועה מותר לקבל מפני שהוא כמציל מידן ועו' שהרי בזמן הזה הגוים שבחוצ' לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיה' בידיה', ועו' שאין הגוים רגילים עכשיו לישבע אלא בקדשים שלהם ואין תופסין בהם אלהות.
<h2>דף ג.</h2>
דווקא או לאו דווקא פ"ה לאו דווק' דלא קנסינן כולי האי אי נמי טפי מהני קנסינן אי אין הגוי מתרצה בכך או דווק' ממש ופשיט ת"ש דאמ' ר' יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד ק' בדמיו, ופי' רש"י מדקאמ' הכא מאה והכא עשרה, ש"מ דווקא דאי לאו דווקא ליתני תרוייהו ק' או תרוייהו עשרה, ודחי לעולם אימ' לך תרויהו לאו דווק' ושאני עבד דכל יומא מפקיע ליה מן המצוות, ודחוק הוא מאד, והטעם דא"כ לפירושו הם סברות הפוכות דמתחלה רצה לפשוט דדווק' הוא ודחי לאו דווק' ועבד שאני, ולאחר מכאן גבי איכא דאמרי רוצה לפשוט להפך דקאמ' ת"ש דא"ר יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד עשרה בדמיו, ופרש"י אלמ' מאה דבהמה לאו דווק' שהרי עבד דקא מפקע ליה ממצוות לא קנסינן אלא עשרה, א"כ הם סברות הפוכות, וע"ק דא"כ ללשון ראשון שרצה להוכיח דדווק' הוא מ"ט קנסינן יותר גבי עבד מבהמ' ואי ידע הטעם דמתרץ דשאני עבד וכו' א"כ מה הוכיח והלא איכ' למימר שאני עבד דקמפקע, לכך נ"ל דלעולם לפחות מעשר לא מספק' ליה אלא הוא שואל אם הוא דווק' עשר או יותר ומסיק ת"ש דא"ר יהושע בן לוי המוכר עבדו קונסין אותו עד מאה וא"כ מדקאמ' עד מאה ולא קאמ' עשרה ש"מ לאו דווק' עשרה אלא נוכל לומ' יותר, ודחי לעולם עשרה דווק' ועבד שאני דקמפקע ליה ממצוות ולאיכא דאמרי דווקא או לאו גם כן לעולם פשיטא דאינו פחות ממאה אלא הוא שואל אי לאו דווק' ונאמ' יותר ופשיט מר' יהושע מדקאמ' עשרה ש"מ לאו דווק' ודחי לעולם אימ' לך דווקא ועבד שאני דלא הדר ליה.
ור' יהודה סבר כוליה בכור משמ' וא"ת והלא בפ' כסוי הדם איכא איפכא ור' יהודה סבר דמו ואפי' מקצת דמו ורבנן סברי דמו כל דמו, ואו' ר"ת דהיא היא דמשו' דדם כוליה דם משמ' קאמר ר' יהודה דמו אפי' מקצת דמו כדקאמ' הכא כתב רחמנ' כל דהו וא"ת קשיא הילכתא אהילכת' קיימ' לן כר' יהודה דקאמ' דמו ואפי' מקצת דמו ולא קיימ' לן הכא כר' יהודה לגבי שותפות כדקאמ' התלמוד לית דחש לר' יהודה וי"ל דאין לדמות הדרשות זה לזה אלא מה שמדמה התלמוד כי ההיא דבתולה מקצת בתולים בפ' הבא על יבמתו ובפ' אלמנה נזונית מדמה ליה לפלוגת' דמקצת כסף ככל כסף דהוו דמו אהדדי, והוו עניין אחד וכשנתמעטו הבתולין ונשארו מקצתן הוי כאילו נשארו וכן כסף כתובת' נשאר מקצת יש לה מזונות כאלו נשאר כולו אבל יש הרבה דרשות אחרות ואין להשוותם. ועי"ל דלהכי לא קש' לן מר' יהודה דדווק' הכא גבי בכור שאני דאין הלכה כר' יהודה דגלי קרא דכתי' בישר' דמשמ' שיהא כוליה בישר' לאפוקי שותפות אבל לגבי דמו שפיר דרשינ' מקצת דמו.
רב חסדא אמ' בדבר שעושה אותו נבלה ורבה בדבר שעושה אותו טריפה ובפ"ק דתמור' איכא איפכא גבי האומ' רגלה של זו עולה כולה עולה וגי' הפוכה וכו'.
<h2>דף ג:</h2>
אלא לאו משום דהוה ליה (שינוי) [שרוע] ושינוי לא הוי מומא. וא"ת א"כ קשי' טפי לר' יוחנן דאמר דכיון דאישתני הוי מומא דהכא קאמ' דשתיהן גדולות דהוי שינוי לא חשיב מומא, וי"ל דההיא דלעיל שינוי גמור טפי משתיהן גדולות שתיהן קטנות.
דקמפקע להו מקדושתייהו, ועתה אנו עושין כרב מרי בר רחל ואע"ג דאיהו נענש או' ר"ת לפי שהיה מקנה לגוי אזנו של בכור אבל היכא דמקנה לגוי האם שרי ואע"פ שיש ספרי' דגר' מקנה להו לאדנייהו בלשון (בלשון) נקיבה משום דקאי אחיותא דהכי נמי כתי' ואסר ליה בגיז' ועבודה וע"כ קאי אבכור, וא"ת לקמ' בפ' בתרא דפריך גבי מעשר בהמה ואין נוהג בזמן הזה דלא ליתי לידי תקלה אי הכי בכור נמי לא לינהוג בזמן הזה משו' תקלה, ומשני איפשר כדרב יהודה וכו' ואמאי לא משכח תקנה כדהכא שיקנה אזנייהו מאימהות לגוים, וי"ל דהת' בימים שהיו בקיאי' לעשות כדרב הונא מוטב שיעשו בלא הפקעה ממה שיעשה על ידי הפקעה אכן אם עבד עבד אבל עכשיו אין אנו בקיאי' לעשו' כרב יהודה, ותדע דמדקאמ' איפשר לעשות כדרב יהודה משמ' הא לא איפשר כדרב יהודה היה לנו להקנות אזנים לגוים משום תקלה ונראה בהקנאת האזן לחוד שרי דהלכה כרב הונא שהרי ר' יוחנן סבר ליה כוותיה דמתיר אפי' במום קל, והא דרב מרי שנענש ואע"פ שהיה מקנה אזנייהו לגוים לפי שהיה בקי כרב יהודה לעשות בלא הפקעה וסתמא דתלמודא נמי סבירא לקמ' דלכל היותר מותר על ידי הקנאה בדבר שעושה אותה נבלה וגם לאידך לישנא דמפר' שנענש משום דידע לאקנויי קניין גמור וכולי עלמא לא ידעי וסברי רב מרי מילת' בעלמ' הוא דעבד ואתי לידי תקלה פי' רת"ם דרב מרי היה מקנה בהמה לאזניה דהוי כמו דקל לפירותיו וטעו אינשי וסברי דאזן העובר הקנה דהוי כמו פירות דקל ואתו לידי תקלה ולפי' רש"י רב מרי ידע לאקנויי קניין גמור ליטול מעות מן הגוי דגוי לא קני אלא בכסף כדאמ' לקמ' בפ"ב וסברי אינשי מילתא הוא דעבד ואינו נוטל דמים ולכך נענש רב מרי וכו'.
<h2>דף ד.</h2>
אמ' אביי ה"ק כהנים ולוים פטורים בהמתם מק"ו אם הפקיע בהמתם וכו' וא"ת א"כ לקמ' (ב)ר' חנינא דקאמ' שה אחד פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל אמאי לא נקט בהמה טהורה דליכא למימ' דבטהורה לא פטר שה אחד אלא דווקא בפטרי חמורים אבל בטהורה מנו אחד כנגד אחד דהא מה שפטרו בהמות הלויים את ישר' בין דטמאה בין דטהורה מבהמת תחת בהמתם נפק' לן לקמ' בהמה אחת תחת בהמות הרבה ומשמ' בין טמאה ובין טהור' וי"ל דר' חנינא לקמ' מה שנוהג עכשיו ועוד דקאתי לפרושי מתני' כדקאמ' לקמ' דר' חנינא טעמ' דמתני' אתא לאשמועינן מה טעם פודה וחוזר ופודה משום דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים דישראל במדבר אבל מה שפטר שה אחד של בן לוי בכורו' דטהור' דישראל לא נהג אלא באותה שעה דעכשיו אין להם פדיון אלא יש להן קדושת הגוף, ועוד אם אית' אפי' מבהמה טהורה נמי ליפטרו, וא"ת ואביי מאי קסבר אמאי לא עביד כמו כן ק"ו מבהמה טהורה וי"ל דקסבר דלעניין טהורה דיש בהן קדושת מזבח לא שייך למיגזר דליפטרו את של עצמן מק"ו דפטר את של ישר' דכהנים ולויים קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל.
והא פטר אינהו קתני מרישא דקאמ' והכהני' והלוים פוטרים לא קשי' מידי דאיכא לפרושי מלקדש פטרי חמוריהם קאמ' ולא פטורין עצמן אבל פטרו משמ' פטרו אינהו.
אלא אמ' רבא כהנים ולויים פטרו עצמן מק"ו וכו' וא"ת למה לי ק"ו תיפוק לי מתוך קושיא דקונטרקו' ההגמון דלקמן דמשנינן דאותן שלש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור משום דדיו שיפקיע את עצמן מ"מ שמעינן דעצמן מיהא מפקיע, וי"ל דאי לאו ק"ו הוא מצינו לשנויי דאותן שלש מאות בכורות היו והוצרכו פדיון וכ"ת א"כ לימנינהו בהדי שלשה ושבעים ומאתים דישראל העודפים על הלויים הוה מצינן לדחויי דלא נזקק הפסוק למנות אלא דישראל לחודייהו.
אם הפקיעה קדושתם של לויים, וא"ת מאי ק"ו הוא זה והלא פשוטי הלויים הם הפקיעו בכורות של ישראל אבל בכורות הלויים לא הפקיעו כלום כדאית' לקמ' והיכי מצינן ק"ו בבכור של לויים שלא מצינו שהפקיע שום דבר, וי"ל דהכי דייק ק"ו דקדושת שהלוי הפקיע קדושת בכור' דישר' א"כ לוי שהוא בכור דין הוא שהלוייה תפקיע בכורה עצמן וכן פרש"י, וא"ת ומאי טעמ' דרבא דלית ליה ק"ו דאביי והלא ק"ו גמור הוא, ופי' בקו' דהיינו טעמ' דלא דרשינ' ק"ו גבי בהמה דאיצטריך לאקשויי בכור בהמ' טמאה לבכור אדם למיגמר כל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמ' טמאה כדלקמ' ש"מ גבי בהמה לא איתיהיב למידרש ק"ו, ואין הלשו' משמ' כן דמדקאמ' אשכחן אדם בהמה טמאה מנלן משמ' דאיצטריך קרא לאגמורי אבהמה טמאה לגלויי אבהמה דלא עבדי' ק"ו ועוד דדילמ' איצטרי' לכדדרשינ' לקמ' אשמעתין דבכור בהמ' טמא' לא תחלוק בו לדורות ולאותה שעה בשה ולדורות נמי נפק' מינה כההוא דרש' דגמרינ' מינה וחוזר ופודה בו כמו שפטר במדבר שה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל, ועוד דאיצט' לר' אליעזר דדריש בסוף פירקין מה בכור אדם חייב באחריותו, לכ"נ לפרש דהיינו טעמא דרבא לית ליה ק"ו דאביי דדווקא גבי אדם שקדושת הלוייה (גומרת) [גורמת] הפקעת בכור הבהמה דאין בו קדושה לא שייך למיעבד ק"ו.
דין הוא שיפקיע את של עצמו פי' בקו' פטורי דמתני' איירי בפדיון הבן וקשה דבפטר חמור עסקינן ואומ' ר"ת דה"ק מתני' כהני' ולויים פטורים מפדיון פטר חמור מ"ט דהן עצמן פטורי' מק"ו הילכך שמעינן בהמה טמאה דאיתקש לאדם.
שה דלא איפקע לא איפקע, וא"ת מ"מ ק"ו דאם פטר שה בן לוי פטרי חמורים של ישראל כ"ש פטרי חמורים של שאר לויים שלא היה להם שה וי"ל דאין זה ק"ו שלא אמ' הכתו' לוקח בהמתו של לוי תחת בהמתו של לוי אחר אלא תחת בהמתו של ישראל.
בן חדש דאפקע ליפקע, לא קאמ' בלוי בכור בן חדש מפקיע בכור אלא ה"ק בן חדש שיש כח ללויית שבו להפקיע קדושי בכור' של ישראל ליפקע בכורה של עצמו כיון שמצינו בין בפשוט בן בבכור מפקיע בכורה של ישראל אבל אותו שהוא פחות מבן חדש באותה שעה לא ליפקע של עצמו אע"פ שאחרי כן נעשה בן חדש וכן לבכו' משם ואילך וכיון דבאותה שעה לא הפקיע גם לדורות כדקאמ' בהוייתן יהיו.
בפטר (חמור) [רחם] תלא רחמנ', פי' בקו' דכיון דרחם בהך לויה הוא משכחת דכולם לויים פטורים אפי' פחותים מבן חדש, בן לויה פטור, משמ' מתוך לשו' דלא מיתרצא הך פירכא דבן לוייה בשינוייא דפטר רחם עד תירוץ אחרון דהוקשו כל הלויים כולם זה לזה, וקש' דאינו משמע כן אלא לגמרי מיתרצא בשינוייא דפטר רחם דבן לוייה שהוא בן חדש ואין בו שום גריעות אלא משום שהוא בן לויה ואינו בן לוי וכיון דבפטר רחם תלא רחמנ' מה שהוא בן לויה מועיל אע"פ שאינו בן לוי.
ואהרון שלא היה באותו מניין פי' לא הוא ולא בהמותיו שלא (הפקיר) [הפקיע] את בכורי ישר' ומשמ' שרוצה להקשות דלא ליפקע בכורה שלו ואי איפש' לומ' כן שלא היה אהרן בכור אלא מרים גדולה ממנו שלש שנים כדאית' במדרש כמו שהיה אהרן גדול ממשה שלש שנים. וא"ת אמאי לא מיבעיא ליה, משלש מאות בכורים של לויים שלא נמנו בהדי עשרים ושנים אלף כדלקמ'. וי"ל דנהי דלעניין שנים ועשרים אלף לא נמנו משום דדיו לבכור שיפקיע עצמו מ"מ נמנו במניין הלויים אבל אהרן לא נמנה כלל.
<h2>דף ד:</h2>
ופודה בו פעמי' הרבה פי' בקו' דהדר קנאו מיד הכהן לאחר שנתנו לו (חמור) ופודה בו פטר חמור אחר וקש' דפשיט' מאחר שקנאו הרי הוא שלו, לכך פי' ר"ת דאספק קאי בפיר' דקתני רישא אחד ביכרה ואחד לא ביכרה וילדו זכר ונקבה מפריש שה והוא לעצמו ובספק זה שלא יצא מידו הוצרך להשמיענו שחוזר ופודה בו בספק אחר פעמים רבות, כן משמ' דאספק קאי דקתני לאחר כך ונכנס לדיר להתעשר ומוקי בגמ' [בספק] אבל בודאי לא איפשר לומ' פודה וחוזר ופודה בו כל זמן שהוא ביד ישראל ולא ניתן לכהן דהא תנן לקמ' בפירקין שתי חמורין שלא בכרו וילדו שני זכרים לכהן.
לא קדשו בכורות במדבר, לא בכור אדם ולא בכור בהמה, והאי דפריך לעיל אפי' מבכור בהמה טהורה ליפטרו, ופי' בקו' דהא בהמה טהורה לדידהו הפקיעה התם בהמות ישראל הטהורה אין זה אליבא דריש לקיש לפי סברתו של עכשיו ומיהו לפי מסקנא ניחא.
אותו היום קרבו מכאן ואילך לא קרבו, ואע"ג דנדרים ונדבות קרבו גם משם ואילך משום בכורות נקט אותו היום. אלא אי איתמ' הכי איתמר כו' למסקנא לא נאמרו הנך איתיביה.
<h2>דף ה.</h2>
קוביוסטוס במקום אחר פרש"י ור'ש'פ' גונבי נפשו' ואין ענין זה כאן גבי גיבוי כסף סיפא המוכר פירות גבי עבדים דקאמ' גבי או קוביוסטוס הגיעו, וכי סתם עבדים גונבים נפשות הם, ומפ' ר"ח קוביוסטוס משחק בקוביא והא דאמ' בפי' גבי שלחני כי עלה השחר וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתיירא מן השחר דרך המשח' בקוביא להטמין עצמו שיתחייב שמפסיד בשחוק.
ומחצה שלם לא החזיר ולא הזכיר לו פסוק את האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים שהחזיר לו יותר דלקנטרו היה מתכוין, כפ"ה.
מנליה, פי' שיש לו לדקדק דבר זה מתוך קושי' אח[ר]ת מלבד קושיא זאת.
שהרי כאן שבעים ואחד מנה ולא מנאן הכתו' אלא בפורטרוט ומנה של קדש כפול היה אבל השקלים של חול ושל הקדש שוים, וא"ת מ"מ לימני המנים וכן בסמוך דקאמ' שהרי כאן תשעים וששה מנה היה לי למנות המנים וארבעים ושמונה מנים דהוי חשבון שלם יותר, וי"ל דמשקל של מנה לא היה עדיין בימי משה דלא מישתמיט קרא באוריית' דליכתו' מנה תדע דנפקא בכתובות גבי אלמנה משום דעתידי (קרבן) [רבנן] דמתקני לה כתובות מנה דכתי' קרא לעתיד ואמאי לא דייקינן מנה שתהא כתובה דאוריית' אלא ודאי לפי שלא היה מנה בימי משה.
והשקל עשרים גרה היינו מעין דמתרג' עשרין מעין סילעין, ותימ' דהאמ' סלא ארבע דינר' ושש מעה כסף דינ' אלמא איכא כ"ד מעין בסלע ואומ' ר' דשני פעמים הוסיפו על המשקל בימי יחזקאל היה השקל עשרים גרה והוסיפו שתות על מנה של קדש שמתחלה היה בו כ"ה סילעין ועשאוהו של ס' אבל על המשקל לא הוסיפו ובימי חכמי' חזרו והוסיפו על המשקל שתות מלבר שהיה מתחלה עשרי' גרה ועשאוהו של כ"ד והשת' לפי' ר"ת כשניתסף בימי יחזקאל נעשה מנה קדש יותר מכפלי' של חול דשל חול לעולם של כ"ה סלעים והם עשו של קדש ס' סלעים ובימי יחזקאל דחכמי' כשהוסיפו על הסלעים מאליו ניתוסף מנה של חול ומנה של קדש, ונר' לפרש דתוספת אחת היית' ובימי יחזקאל הוסיפו על הסלע ועשאו' של כ"ד מעין וממילא ניתוסף של חול ושל קדש וה"ק קרא דיחזקאל השקל עשרים גרה דכל מאות' שקלים שהיו מתחלה עשרים גרה יש במנה של עכשיו ששים אבל השקלים של עכשיו שנעשו של כ"ד לית ביה אלא חמישים של קדש וכ"ה בשל חול.
<h2>דף ה:</h2>
ת"ל אך חלק, וא"ת תנא דידן דלית ליה הך דרשא מנא ליה דמקצת סימנין דחייב וליכא למימ' דלא סבירא ליה שהרי היא משנה לקמ', וי"ל דע"כ צ"ל דפליג תנא דידן להך דרשא דאל"כ מדקאמ' מה"מ הוה ליה לאייתויי מתני'.
והא(י) תנא פטר פטר קנסיב לה לפרה, וא"ת מאי קפריך אימ' דתנא דידן מייתי קרא דפטר חמור וקרא דהכא מייתי אך בכור שור לפטור מדין שור דפטור מן הבכורה, וי"ל דמדקאמ' במתני' פרה שילדה כמין חמור פטורה א"כ משמ' שפטר לה לפרה מקרא דפטר ולהכי פריך שפיר, וא"ת מ"מ אימ' דאיצט' שפיר קרא שניהם דפטר בא לפטור היכא דאישתני לדבר שאינו קדוש קדושת הגוף כגון רחל שילדה כמין חמור, אבל אישתני בדבר שהוא קדוש קדושת הגוף כגון רחל שילדה כמין עז אימ' דקדוש ולכך איצטריך אך בכור שור וכו', וי"ל דמסתבר ליה לגמרי ילפינן קדושת דמים מקדושת הגוף כדקאמ' בסמוך, וצ"ע דהא אפי' קדושת הגוף מקדושת הגוף לא ילפינן דהא צריך קרא לשור וכשב ועז לכל חד וחד.
ור' יוסי הגלילי ליכתוב קרא אך בכור שור וכשב ועז והא דדריש נמי מבכור שור עד שיהא שור ובכורו שור ואע"ג דאיצט' דר' חנינא משום דכעין בכור שני יש לנו לדרוש כמו כן הראשון.
<h2>דף ו.</h2>
למה לי למיתני שהיוצא, וא"ת והא איצט' לומ' לקמן דדייק דמי רגלים של חמור אסורין, וי"ל דדייק מדקתני שהיוצא שנותן טעם לדבר דהוה ליה למיתני והיוצא.
<h2>דף ו:</h2>
לאסור צירן ורוטבן, א"כ משמ' שהיא מדאוריית' מדפרי' מאי שנא חלב וכו' ש"מ דרשא גמורה היא, וקש' שהרי בפ' אין מעמידין מפליג בין ספק דגים טמאי' בין לטבלה בגופו בין לטבל בצירן וגם בפ' גיד הנשה דקאמ' ר' יהודה גבי ציר דגים רביעית בסאתים ופריך והאמ' ר' יהודה מין במינו לא בטיל שאני ציר דזיעה בעלמ' הוא משמ' שהוא מדרבנ', וי"ל דציר דגים מדרבנ' אבל שרצים דאוריית' ואע"ג דבת"כ דריש גבי דגים ושקץ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן צירן אסמכת' בעלמ'. וא"ת והלא בפ' כל הבשר גבי רב מרי דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טרפה ואסר ליה רבא מהטמאים לאסור צירן, ופריך עלה מדג טהור שנמלח עם דג טמא מותר והיכי פריך מדג אבשר, וי"ל דשפיר פריך דלקיש ליה לכל הפחות אסור צירן מדרבנ' כדקתני סיפא דההיא אם היה טמא מלוח וטהור (טפל) [תפל] אסור.
וקיפה שלהם, וא"ת תיפוק ליה (ממכות) [ממשרת] ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסור' שבתורה כדקא' פ' אלו עוברין, והוה מצינן למימ' דעיקר קרא איצט' לצירן, ועי"ל דאיצט' לומ' היכא דשתאן דשתייתן כאכילתן.
סד"א הואיל וחידוש דליכא מידי וכו' ומכאן ניחא קושי' דמק' בפ' אלו טרפות דקאמ' מניין לביצת טמא' שהיא אסור' שנ' ואת בת היענה, והשת' למה לי קרא פשיט' דכל היוצא מן הטמא טמא, ומתרצים דודאי לא צריך לגופיה אלא לאשמעינן ולדקדק על ביצת העוף שהיא מותרת דסד"א דהוי כאבר מן החי דמדגלי רחמנ' בבת היענה לומ' דביצת עוף טמא אסור מכלל הא דעוף טהו' מותר דלגופיה לא צריך דפשיט' דכל היוצא מן הטמא טמא כדפרי', ואין הלשון מיושב, לכ"נ דלעולם איצט' בת היענה לגופיה לאסור ביצ' טמא' דסד"א כיון דחידוש הוא בביצת טהורה כדקאמ' הכא גבי חלב דכי אבר מן החי הוא ושרי והילכך אפי' דטמאה נמי. וביצת עוף טהור דשריא נפק' לן מדדרשינ' גבי שילוח הקן תקח לך ולא לכלביך דממעטינן מינה עוף טהור רובץ על ביצת עוף טמא.
<h2>דף ז.</h2>
עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה מדכת' כבשים ועזים ולא כת' כבש ועז קדריש ר' יהושע ור' אליעז' דדריש דכת' שה תרי זימני כדמוכח לקמן בשמעתין והשת' כבשים דר' יהושע לאסור ושה דר' אליעזר להתיר, אבל הלשון דקאמ' לא בא מגומגם הוא קצת דמשמ' הלשון מקרא דזה שדרש ר' יהושע טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור קא"ר אליעזר מההוא דהכא להוסיף על המות' ולהתיר טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא, וי"ל דברי ר' אליעז' דה"ק תלמודא דמשה נפקא לן עיבורו מן הטהור, הילכך אייתר ליה זה שבא להוסיף על הטהור לעיבורו מן הטמא.
<h2>דף ז:</h2>
דבש הגזים והצירעים טהור ומותר באכילה כמאן דלא כר' אליעז' ב"ר יעקב כך פסק ר"ת בספר הישר משום דסתם לן תנא דלא כוותיה במס' מכשירין, גבי שבעה משקין דתנן התם דבש הצירעה טהור ומותר באכילה (הוא) [והא] דלא מייתי לה הכא משום דדבש הגזים אינו שנוי במשנה כמו בבריית'. ודבר תימ' הוא לפסוק כמתני' דמס' מכשירין כיון דרב ששת לא סבר כוותיה דאי(נ)הו סבר לה כר' יעקב ומיהו מצינו למימ' דלא איצטרי' ליה למימ' הא דאמ' כר' יעקב אלא ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא דלא אסר בשל חמור אלא משום דמינא דטמא הוא ובשל סוסים שרי לא קש' מידי מההיא דדבש דבורים מותר שאין ממצי' אותן מגופן, וה"ה דבש הגזים והצירעים אפי' לפי מה דרגיל ר"ת לפסוק כאיכא דאמרי, מיהו מההי' דמכשירין משמ' דאין להתיר מתוך לישנא קמא ובשל תורה הלך אחר המחמירין.
הגזין והצירעין גרס' ול"ג הגסים וכו'.
דג טהו' שבלע דג טמא אסור באכילה, וא"ת וליהוי עיכול כדאמר' עד שתפול לאור ותשרף וכן גבי כלב שאכל בשר המת שהה שלשה ימים מעת לעת, וי"ל דמיירי כאן שלא שהה כדי שיעור עיכול, וא"ת א"כ מאי קא' בגמ' כי חזינן נמי דבלע נימא האיך דאכל דאיעכל והאי אישרוצי אשריץ והלא לא שהה כדי עיכול, וי"ל היינו הטעם לפי שלפעמים ממהר לעכל קודם ולא דאמ' לכלב שצריך ג' ימים.
<h2>דף ח.</h2>
וכנגדו באילן תות, אין ראיה מכאן שמברכים על התותין בורא פרי העץ דהכי נמי קאמ' בסמוך באילן תבואה ואע"פ שאינו עץ, ואע"ג שפי' רש"י כמ"ד עץ שאדם הראשון אכל חיטה היתה קרי לתבואה מין אילן מ"מ לעניין ברכה לא מצינו בשו' דוכתא שהוצרכו הכוסס החיטה לברך בורא פרי העץ.
<h2>דף ט.</h2>
זכר ונקבה מפ' טלה והוא שלו, וא"ת לר' יוסי הגלילי דאמר איפשר לצמצם אמאי צריך להפריש כלל אפי' לעצמו והלא אם באו בבת אחת א"כ הוו חציצה לפי דהנקבה חוצצת ואפי' את"ל שבאו בזה אחר זה אולי יצאת הנקבה תחלה, וי"ל לפי מה דפי' לעיל ניחא דבספק מועט החמירו לפחות להפריש כדי להפטר אכן יהיה שלו.
מאן תנא א"ר ירמיה דלא כר' יוסי הגלילי היא פי' בקו' מאן תנא דחמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאין נותן לכהן אלא (א)חד טלה, וק' לפי' דבהא אפי' ר' יוסי הגלילי מודה דלא קתני מתני' ויצאו שני ראשיהם כאחד כדקתני בפ' הלוקח וכיון דלא ראינו שיצאו בבת אחת מספק לא אמ' דבבת אחת יצאו, דלא שכיחא, וי"ל דנהי דמספק מודה ר' יוסי הגלילי דאין נותן לכהן אלא חד טלה מ"מ בספק מועט טוב להחמיר ולהפריש טלה אחד לעצמו.
אמ' רב אשי מין במינו אינו חוצץ, תימ' דבפ' בהמה המקשה איבעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו, וי"ל דהכא שמקצת הרחם פנוי איכא למימ' שמין במינו אינו חוצץ, אי נמי אחותו הויא חציצה טפי מאחיו, וא"ת לאביי דמוקי מתני' כר' יוסי הגלילי דאיפשר לצמצם וא"ה אין כ"א טלה אחד לכהן, משום דכתי' הזכרים ואמאי לא אמרינ' כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת נמי אינו, וי"ל דלא שייך למימ' הכי אלא במעשה התלוי בדבור כי ההיא דקדושין דקדש שתי אחיות או כגון תודה ששחטה על שמונים חלות אבל מקדושה הבאה מאיליה לא אמ' הכי וא"ת ונהי דאי איפשר לצמצם ולהכי ניחא לרבנ' שאין שניהם קדושים מטעם הזכרים כמו לר' יוסי הגלילי דלא איפש' להו למידרש הזכרים כיון דסבירא להו אי איפשר לצמצם מ"מ ליהוי חציצה וכו'.
<h2>דף ט:</h2>
גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה, פי' בקו' בעגלה כת' שם ודרשינ' שם תהא קבורתה, אבל אין לפר' דכפרה כתי' בה כקדשים, דהא איצטרי' כפרה לומ' דטרפות פוסל בה כקדשים ועוד כדאמר' בפ' העור והרוטב דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.
ושור הנסקל, פי' בקו' ששחטו לאחר שנגמר דינו דלא ירדה בו טומאת נבלות ועגלה ערופה שנשחטה לאחר שנגמר ירידתה לנחל איתן דקיימ' לן דהיא אוסרתה וצפורי מצורע אסורין בהנאה במסכ' קדושין פטר חמור ששחטו ועדיין הוא מפרכס שלא ירד לטומאת נבלות, אם נגע בה שרץ יטמא טומאת אוכלין שאם חזר הוא ונגע באוכלין מטמאתן אע"פ שהוא מפרכס דאמ' בהעור והרוטב השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין דמהניא ליה שחיטת ישראל למיחשביה הואיל ושחיט' דכותיה חזיא ליה בבהמה טהורה ע"כ לשון הקו' עו' פי' דאפי' עורפו ממש דנבלות איכא למימ' בהן טומאת אוכלין כגון דאיכא פחות מכזית מינייהו דלא חזי לטומאת נבלה [מיצטרף] בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה וכי האי גוונא ודאי משני תלמודא בפ' דם שחיטה בכריתות, וא"ת לפי' הקו' דפי' גבי עגלה ערופה שירידתה לנחל איתן אוסר' והא רבה דהכא אית ליה פ' בתרא דכריתות עגלה ערופה לא מיתסרא עד לאחר עריפה וי"ל דהכא לר' שמעון קיימינן ומשמ' התם לר' שמעון דעגלה בשחיטה כשרה, מיהו בחנם דחק הקו' ששחטה דבזבחים בס"פ חטאת העוף משמע דעגלה ערופה טהורה היכא דכפרה כת' בה כקדשים וטפי פשיט' ליה דטהור' על ידי עריפה מעל ידי שחיטה.
מכל אשר יאכל, דאוכל שאתה יכול להאכילו קרוי אוכל, וא"ת בפ' כסוי הדם פטרינן עוף טמא מכסוי אפי' לר' שמעון מפני שהיא שחיטה שאינה ראויה וכתיב כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ואמאי והא אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, וי"ל דהתם חיה או עוף כת' משמע דאתא למעוטי מינים טמאים שאינם נאכלים לישראל אע"ג דיכול להאכילו לאחרים אבל הכא מכל האוכל אשר יאכל משמע שפיר למעוטי שאין נאכלין לאחרים.
<h2>דף י.</h2>
מה להלן אסור באכילה כו' איסי בן יהודה אומ' יליף איסור אכילה מהכא ואיסור הנאה יליף מק"ו דעורלה, וא"ת א"כ במאי קמיפלגי (א"כ במאי קא מיפלגי) וי"ל דקסבר תנא דהתם דהיכא דמצינן לקיומי תרוייהו ג"ש וק"ו קיימינן, ומיהו קש' דבכמה מקומות אמרי' אתיא ג"ש ומפקינ' מק"ו ואומר ר"ת דמהאי (דמהאי) קרא נמי איירי במידי דאסור בהנאה כגון קדשים שיצאו חוץ למחיצתם דדרשינ' בפ' בהמה המקשה מהכא דבשר כיון שיצא' חוץ למחיצתה נאסרה.
והחלב ל"ג דליכא למימר ביה לא צריך הכשר דאי בחלב נבלה הא אין מטמאה טומאה חמורה וא"כ ניבעי הכשר ואי בחלב שחוטה ומשום שהוכשרה בשחיטה הרי שנינו בהעור והרוטב חזר ר' עקיבא להיות שונה כר' יהודה דהכשר שחיטה לא מהניא ליה לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דבכפרים לאו בני אכילה הוא עד דחשיב עליה, והחלב בשוקים אין צריך לא מחשבה ולא הכשר ובחלב שחוטה איירי וכן פי' בקו' ונבלת עוף טהור בכפרים פי' משום דהם עניים אין רגילין לאכול עופות ובסיפא דשוקים פי' דיש רוב עם (עניים) ועשירים הם לאכול (פירות) [עופות] ונראה לפר' טעם אחר דבשווקים יש אוכלים מרובים וקונים הכל אבל בכפרים אין אוכלין מרובים ואינן לוקחים אלא דברים טובים.
צריכים מחשבה להאכילם לגוי ואם לא אינם מטמאי' טומא' אוכלין, וא"ת נבלת בהמה טמאה יטמא טומא' אוכלין דהא מטמא אדם וכלים וי"ל כדאמ' בכריתות בפ' דם שחיטה דאיכא פחות מכזית נבלה דאין טומאת נבלות מצטרפת עם שאר אוכלין להשלימם לכביצה שאם יגע בהם שרץ יטמא, והא דאינה צריכה הכשר ילפינ' בק"ו הואיל וטמאה טומאה חמורה כשהי' בה כזית שלם בעודה מחוברת עם אביה, ולא יתכן לומ' כן דמה שטימא מתחלתן טומאה חמורה אין מועיל לו כמה שפירש הוא עצמו בפ' בהמה המקשה גבי חד לבשר הפורש מן האבר וחד לגבי בשר הפורש מן הבהמה, וכו'.
<h2>דף יא.</h2>
והילכת' (בדתניא) [ברגיא] בבא לימלך מוקמינן ליה שמורין לו לפדותו בשה ששוה ג' זוזים דרגיל הכא ורגיל הכא, אבל מעצמו אפ' בת דנקא ואין לו שה לפדותו, יפדהו בשויו ואפי' [בשלקי] וכדפריק ליה מברך על פדיון פטר חמור.
הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ולא דאמי לתורם משלו על של חברו דמיבעיא לן בפ' אין (מעמידין המוכר) [בין המודר] אם צריך דעת דהתם כת' גם אתם לרבות שלוחכם ובענין מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתי' בעלים כלל.
וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, הך דרשא מייתי לה כדמוכח, וא"ת תיפוק לי כדדרשינן בבבא קמא רעהו ולא הקדש ונראה דהאי איש ולא מייתי (לא מייתי) הכא (אבל) [אלא] משום דעל תשלומי כפל כתי' אכן הוא סומך על קרא דרעהו ולא הקדש.
ישראל שהיו לו [עשרה] ספק פטרי חמורים מפריש עליהם עשרה שיים והם שלו, לפי' ר"ת דפי' אספיקות דפודה בו פעמים רבות ק' דלמה לנו עשרה שיין בשה אחד סגי, אכן לפי' רש"י דפי' לעיל דאין פודה וחוזר ופודה אלא א"כ נתנו לכהן וחזר ולקחו הימנו ניחא, ומיהו לפירושו נמי ק' ההיא דלקמ' ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והם שלו, דהתם למה לי עשרה בשה אחד סגי דכיון דמן הדין הם שלו אע"פ שהם ודאים מ"מ חשיב בכל פעם כאלו נתנו לכהן וחזר ולקחו ממנו הואיל ומכח אבי אמו הוא יורש, לכ"נ לפרש דבכל הני דנקט עשרה לרבותא דאע"פ שכולן פדיון פטר חמור נכנסין לדיר להתעשר.
<h2>דף יא:</h2>
דגנך אמר רחמנא ולא דגון גוי וא"ת דילמא סבירא ליה כמ"ד התם מרוח הגוי אינו פוטר ודגנך למעוטי מירוח הקדש, וי"ל דניחא ליה לתרוצי בריית' דהכא ככולי עלמ' וליכא למימ' דהא דפליגי' במירוח הגוי היינו היכא דגדל ברשות ישראל אבל אם גדל ברשות הגוי ומרחינהו לכ"ע פטור דאיכא למימ' דהכא מיירי שגדל ברשות ישר' וא"כ הק"ל דילמא סבירא ליה כמ"ד מירוח הגוי אינו פוטר ועוד דבמנחות מוכח דפליגי אף בגדל ברשות הגוי. אכן אכתי קשה דאפילו את"ל דסבירא ליה דמירוח הגוי פוטר מ"מ איכא לחיובי לעשר מדרבנ' גזירה משום בעלי כיסין כדקאמ' התם במנחות, וי"ל דמשמ' ליה מדקאמ' והן שלו אלמא משמע דלית ליה גזירה אף משום בעלי כיסין דא"כ היה חייב ליתנם לכהן ואמאי מעשרן והם שלו.
דמרחינהו ישראל ברשות גוי פרש"י שהישראל אריס של גוי (ופי') [וקשה לפי'] דאי בחלק (ישראל) הגוי היינו דמרחינהו גוי, ואי בחלק הישראל היינו תבואה של ישראל ואין זה לוקח טבלים וא"כ יתחייב ליתנם לכהן, ונ"ל דמרחינהו ישראל ברשות הגוי ר"ל שתחלה (מ)מרחינהו ישראל בעודם לגוי ואחר כך קנאם ממנו, לשון התוס' היינו אחר שלקח ישראל מן הגוי שהם עתה ממורחים.
מעשרן דאין קנין לגוי וא"ת אפי' יש (לקנין הגוי) [קנין לגוי] מ"מ חייב הוא לעשר מדרבנן כדמוכח בהקומץ רבה גבי ר' שמעון שזורי (לקח) [לך] וקח מן השוק מן הגוי ועשר עליו, וכ"ת שרוצה למצוא חיוב מן התורה לרבותא דא"ה הם שלו אע"ג דחייב לעשר דאוריית' דהא ממה נפשך לקוח פטור ממעשר כדמוכח בבבא מציעא מיהו לפי מה דפי' ר"ת דהיינו דווקא לוקח אחר מירוח אבל קודם מירוח ומירח חייב ניחא הכא דמיירי בלוקח קודם מירוח, ועי"ל דאפילו מיפטר כל לוקח מדאורייתא מ"מ הוי ריבותא טפי מה שהן שלו דאע"ג דאין קנין לגוי ואין טעם לפטור מחמת הפקעת קדושת הארץ מ"מ הם שלו כדפר' טעמא דאתינא מכח גברא.
הא חלפינהו ודאי צריך ליתנם לכהן ואע"ג דר' שמעון אית ליה דמירוח הגוי פוטר מ"מ חייב משום גזיר' בעלי כיסים.
טבלים שאתה לוקח מן הגוי, משמע הכא דלוקח חייב מדאורייתא מדאיצט' קרא לפטור מליתן תרומת מעשר לכהן, והקשה ר"ת מיהא דתנן בפ' השוכר את הפועלין תבואת זרעך ולא לוקח ותירץ ר"ת דלוקח קודם מירוח חייב מדאורייתא וכו' ולא הארכתי בעניין לוקח שאין כאן מקומו.
<h2>דף יב:</h2>
הכא עיקר לשריפה, הקשה ר"ת ונילף מעומר דעיקר לשריפה וא"ה אמ' בפ' הקרבנות שומרי ספחים בשביעית (הם) [היו] נוטלין שכרן מתרומ' הלשכה ופריך התם היכי מייתינן עומר מתבואה, לאכלה אמר רחמנא ולא לשורפה ואיכא קומץ למשרף, ומשני שאני התם דאמר קרא וכו' וי"ל דליכא למילף בכור מעומר דאיכא טובא פירכי מה לעומר שכן קרבן ציבור ודוחה את השבת ואת הטומאה, ועו' אי אפשר לקיים עומר בשביעית אלא בפירות שביעית אבל בכור וחלה מתקיימין בשנה שביעית בבהמות אחרות ובפירות אחרות כו'.
<h2>דף יג.</h2>
הלוקח עובר פרתו, קנה וחייבת בבכורה ואיצט' למימר קנה ואיצט' למימר חייבת בבכורה דלא תימא קנה מספק דרבנ' קמ"ל דקנה קניין גמור.
מה אחוזה נקנית בכסף בשטר ובחזקה פי' כשקונה מישר' אבל בגוי לא יועיל שטר, וכדאמ' פ' חזקת הבתים גוי מכי מטי זוזי לידיה איסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה.
מיד עמיתך הוא דבמשיכה הא מיד גוי בכסף, וא"ת אימא מיד עמיתך הוא דבמשיכה הא מיד גוי בשטר או בחזקה, וי"ל דשני קניינים הללו מצויים ושייכי זה במוכר וזה בלוקח שזה נותן מעות וזה מושך אצלו החפץ, וכן בסמוך לר' יוחנן ג"כ דרשינן איפכא מיד עמיתך בכס' הא לגוי במשיכה, וא"ת ומנלן שהן חשובין קניין כלל דמוקמינן מסברא קניינים דקרא בהכי וי"ל דאשכחן כסף שקונה במקום אחר בהקדש ובקרקע ומשיכה במציאה והפקר, אינמי י"ל דלר' יוחנן נפקא לן קניין (משיכת) כסף מאו קנה ואשכחן קניין גבי כסף דכתי' שדות בכסף יקנו, מכסף מקנתו, מקנת כסף.
אימא לגוי כלל כלל לא, ולאו ק"ו הוא גופיה קונה ממונו לכ"ש, וא"ת ודילמא בחליפין כדדריש בקידושין מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ובעבד עברי הנמכר לגוי כתיב האי קרא משמע הא בשאר דברים כגון מטלטלין קנה גוי בחליפין, וי"ל דאי לאו דאשכחן כסף או במשיכה לגוי לא הוה מוקמינן ביה חליפין, והא דקאמ' גוי בחדא לא בחליפין ששוה בגוי ובישראל מיירי אלא בקניין חדש כגון כסף (במשיכה) [או משיכה], לעיל.
אם גופיה דישראל קני גוי בכסף מדלא פריך הכא א"כ אפי' בשטר ובחזקה נמי כדפרי' לעיל, ראיה הוא לפי' בפ"ק דקדושין אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי דכל קניינו בכסף, כל קניינו דעבד עברי בכסף כדכתי' מכסף מקנתו ולא בשטר ובחזקה כדמוכח הכא, ובקו' פי' שם דבכל דבר קניינו בכסף דדרשינן הכא מיד עמיתך במשיכה הא מיד גוי בכסף, וק' הך דרש' לריש לקיש והלכה כר' יוחנן וא"ת אכתי הרי גוי קונה ישראל בחזקה שנ' וישב ממנו שבי, וי"ל דההיא חזקה דכיבוש מלחמה שאני, דה"ה ממון כדאמ' עמון ומואב טהרו בסיחון.
<h2>דף יג:</h2>
דבר תורה מעות קונות דכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו וגמר הדיוט מהקדש, וא"ת והא לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה (לא גמרי) [ליגמר] שיקנה גם כסף בהדיוט, ותירץ ריב"ן דמשיכה לא שייכא בהקדש דכל היכא דאיתי בי גזא דרחמנא איתיה ולהכי שייך ביה טפי כסף מבהדיוט דאיפשר במשיכה לא יהא קניין אחר.
חד בגוי וחד בהקדש וצריכי, וא"ת והלא בפ"ק דפסחים גבי בל יראה ממעטינן מחד לך של אחרים ושל גבוה ואע"ג דכתיבי טובא כולהו צריכי כדפי' שם בפ' כל שעה וי"ל דהתם שייך שפיר למעוטי אחרים וגבוה מחד לך דאין זה שלך אבל הכא גבי גבוה שייך טפי עמיתות ואחוה מבגוי, ומיהו ק' דגבי נזיקין בפ' שור שנגח ממעטינן מחד רעהו הקדש וגוי, ואו' ר"י דשאני אונאה מנזקין דאונאה הוי כעין גזל ואין סברא לפטור בהקדש מקרא דגוי גופיה, וא"ת לפי אותו טעם שאמ' בפסחים דשלך בא למעוטי של אחרים ושל גבוה א"כ קשה ממנחות פ' ר' ישמעאל דג' בספרי' אבל הכא תרי עריסותיכ' כתי' חד למעוטי גוי וחד למעוטי הקדש, ואומר ר"ת דגר' חד כדי עריסו' פי' שיעור עיסת מדבר וחד ולא של גוי ולא של הקדש, והיינו כמו בפסחים, אכן קש' ממירוח הגוי דיש דפטר מירוח הגוי ומירוח הקדש מדגנך ולא דיגון גוי ולא דגן הקדש ויש דפטר במירוח הקדש ומחייב מירוח הגוי ומאי שנא דלא ממעטינן מסברא מחד דגנך כגון בכל דוכתא צ"ע.
אבל הקדש יש לו אונאה, ואע"ג דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל היינו במתכוין אבל בטעות ה"א דיש אונאה.
ואי אמרת מעות קונות משיכה למה לי תימ' דבפ' בתרא דע"ז מייתי הך ברייתא למידק איפכא מרישא דקאמ' ואי אמר' משיכה בגוי שקונה אמאי יחזיר, ואומר ר"י שהמק' סובר הכא והתם דתרוייהו בעינן בגוי משיכה ומעות והשת' ניחא לנו רישא וסיפא.
ה"ק אע"פ שנתן מעות אי משך אין אי לא משך לא, וא"ת והא איכא מי שפרע וי"ל כיון דקבל לעשות בדיני ישראל ומי שפרע ליכא במקום שמפסיד הכל וכאן מפסיד הע"ז לגמרי, ואע"ג דבסמוך מפר' דברי' בעלמ' אין בהם משום מחוסרי אמנה וכו'.
ורישא ה"ק אם לא נתן מעות וכו', פי' וגם לא משך יחזור וה"מ ישראל מישראל כו', תימא הא דומיא דישראל מגוי שמפסיד לגמרי כגון כאן שמפסיד דמי ע"ז [מי] איכא בישר' מיש' משום מחוסרי אמנה, ויש לומר דה"ק ישראל מגוים אי הוה בהן משום מחוסרי אמנה היה דומיא דמי ע"ז ביד ישר' אע"פ שהוא מקח טעות היה צר' לקיים מקח שלא יהיה בו משום מחוסרי אמנה.
<h2>דף יד:</h2>
הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, להכי נקט זכר דקרב הוא עצמו עולה ואי הוה נקט בהמה סתם ה"א דנקבה קדוש' קדושת הגוף וקרבה שלמים.
גמר העברה העברה מבכור הוה מצי למימר דגמר תחת תחת מקדשים אלא משום דמעשר ובכור שוים לכמה עניינים.
<h2>דף טו.</h2>
צבי ואייל פטורים מן הבכורה ומן המתנות, וא"ת היאך דרשינ' כל אילו דרשות מצבי ואיל, וי"ל דתלתא צבי ואיל כתיבי, חדא לבכורה ומתנות כדמפ' הכא דחד מצבי דהיינו בכורה וחד לאיל כדקאמ' הכא, וחד צבי ואיל לכדר' יצחק כדמפ' ר"ת המרביע והמנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הן ועשאן הכתוב שני גופין, וחד לכדר' עקי' דמתיר אפי' גוי וחד לכדר' אלעזר הקפר מר' עקי' ודר' אליעזר נפקי שני דרשות חדא מצבי וחדא מאיל אייתר ליה אייל למידרש מה צבי ואייל אין פודין וחלבו ואותו ואת בנו דבעי למידרש בסמוך היינו מצבי ואיל דדרשי' מיניה בכורה ומתנות משמע שרוצה ליתן להם דין חיה, וכי כתיב אך מיסתבר לחייב על חלב ואותו ואת בנו כדמפ' בין לחול' מדמית להו בין לקדשים, ובסמוך דקאמ' גבי וולדן היכי דאמי אי דאי עבר ואיתיליד לאחר פדיונן ולד צבי ואייל הוא לאו יתורא איכא אלא מימילא פשיטא ליה. והא לא מצי למיפרך מה צבי ואייל טעונין כיסוי אף פסולי המוקדשין דבהדיא כתיב תשפכנו כמים כדדרשי' בפ' (דם כסוי) [כסוי הדם].
ואהני קרא למיקם עליה בלאו וא"ת אדרבה כיון דאהדריה ללאו א"כ אהדריה גם לכרת כדין שאר חלב שיש כרת דליכא למימר דנדמי אותן לצבי ואייל להתיר חלבו מאחר דהוציאו מן הכלל דומיא דפסולי המוקדשין שנפדו דדרשי' תזבח ולא גיזה ואהדריה לאיסוריה הראשון כאלו לא נפדה כלל ולוקה גם הכא, מקרא אהדרי א"כ הא דתניא לקמ' גבי פסולי המוקדשין הגוזז והעובד בהם סופג הארבעים ולא אמ' איתקש לצבי ואייל ואפקוה לגמרי מלאו וכי כתיב תזבח ולא גיזה איסורא בעלמא ותירץ הר"ר יצחק מנוח דאי כתיב את חלבו לא תאכל בהדייא לא שייך למימר אהדריה קרא כיון דכתיב לאו בהדיא ולא דאמי לתזבח ולא גיזה דמשמע דווקא זביחה התרתי לך (אצל) [אבל] גיזה במקומה עומדת ומשמע שפי' דאהדריה קרא.
<h2>דף טז.</h2>
המקבל צאן ברזל וכו', העמיד וולדות תחת אימותיהן, פי' בקו' שנתן לו פתח להיות לו כח בוולדות ואמ' אם ימותו הבהמות תטול הוולדות המגיעות לחלקי ויהיה תחת ידי באותן הדמים, ובפ' משמ' בגמ' כמו שנפ' שם בע"א אבל בתוס' קתני מתו האימהות.
<h2>דף טז:</h2>
אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני ריבית פי' בקו' בפ' איזהו נשך ששם אותן עליו במעותיו וכל זמן שאין נותן מעותיו חולקין השכר, ואע"ג דמשנה יתירא היא דהא תנא אין מושיבין חנוני למחצית וכ"ש שקיבל כל האחריות עליו נקט ליה משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים וקש' דמאי רבות' אשמעינן פשיטא דמותר ללות בריבית מן הגוים כדקתני לוים ומלוים מהני וע"ק דמאי קאמ' כיון דלא נקיט זוזי ברשות דמריה קיימ' אמאי ריבית מאי קושיא דילמא נהי דליכא ריבית דאורייתא מ"מ איכא ריבית דרבנן מידי דהוה אמושיב חנוני למחצית שכר, לכ"נ לר"ת שהוא ריבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה המעות בין יהיה שם שבח בין לא יהיה, וריבית גמורה דהיינו קצוצה, ולהכי תנייה הכא דאע"ג דתנא הכא מושיבין חנוני ההיא מיירי בריבית דרבנן והכא קמ"ל בהאי ריבית שהיא מן התורה כדקתני מפני שהוא ריבית דרבנן וא"ת והיכי משמע לשון המשנה דמיירי בריבית דאורייתא וי"ל משום דקתני מפני שהוא ריבית אכן ק' דגם קתני האי לישנא גבי ריבית דרבנן דתנן המלוה את חברו לא ידור בחצרו חינם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית, ומפר"ת התם דלא מיירי במשכנתא ולא קתני המלוה על חצרו, ועוד שרי בפחות כמו שדה וכרם דשרו בנכייתא משום דזימנין דליכא שבחא כלל ובית נמי זימנין דאיכא תיוהא שנופל או נשרף ומפ' ר"ת שהלוהו הלואה בעל פה ולא על חצרו ואין זה ריבית דאורייתא דלא בתורת ריבית משאיל לו ומשכיר לו בפחות ומוחיל גביה ולפי' הקו' נמי בהאי לא ידור בחצרו חינם הוי ריבית כמו ערי חומה דהוי ריבית מה שמשכיר בפחות מיהא מיתסר, וי"ל דע"כ האי מפני שהוא ריבית ר"ל ריבית גמור דאי לאו הכי מאי קמ"ל הא שמעינן ליה מרישא דחנוני אלא קמ"ל דבהא אפי' איסורא מדאורייתא איכא, וא"ת מאי שנא מבהמת ארנונא דחייבת בבכורה ואע"ג דיש שותפות לגוי, וי"ל דהתם עיקר הבהמה של ישראל מתחלה ולא משועבד לארנונא וכיון דאיפשר לסלוקי בזוזי לא יצאת מרשות ישראל ולא חשיב יד גוי באמצע, אבל הכא דמתחלתו של גוי כל זמן שיש לגוי דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצא מרשות גוי דמיקרי יד גוי באמצע דלא נסתלק גוי לגמרי.
הא לא העמד לא, וא"ת יתרץ הכא כדקאמ' לקמן דהא דקאמ' ולדותיהן פטורין ר"ל הם וולדותיהן והם ולדי וולדות פטורין שהם דור רביעי לצאן ברזל, ואע"ג דלא קתני הן פשיטא ליה שר"ל דלולדות דצאן ברזל הם כצאן ברזל עצמו ולא איצט' למיתני וא"כ גם הכא אמאי לא מפ' כך דכשמתו האמהות והעמידו הולדות תחת אמותי' נעשו הולדות עצמן צאן ברזל וכי קתני ולדות פטורים היינו ולדי ולדי ולדות הא לא העמיד חייבין, וי"ל דלמה שפי' רש"י במתני' ניחא דמתני' לאו ממש שמתו האמהות והעמידו הולדות תחתיהן אלא שפתח לו פתח לגוי שאם ימותו האמהות יהיו הולדות תחתיהן, ועי"ל דאפי' איירי במתו כדמשמע בתוספתא אין זה העמדה גמורה של עשה לו שום קניין בוולדות אלא הסמיכו עליהם בדבור בעלמא.
<h2>דף יח.</h2>
אלא לאו ש"מ קסברי רבנ' אי איפשר לצמצם ואפי' בידי אדם, ומ"מ משמע שהלכה כר' יוסי הגלילי דאמ' איפשר לצמצם בידי אדם שהרי חולקין אמוראי אי מחצה על מחצה כרוב וגם גבי פרוץ כעומד, וליכא למימר דר"ל דמחיצה היא לנו שדומה בעינינו אכן אי איפשר לצמצם, זה אינו, דהא קאמ' טעמא הכי אמ' רחמנא שחוט רובא גדור רובא, ותיפוק לי דבלאו הכי הוא אסור מספק דשמא שייר רובא, אלא מתוך כך נראה דהלכה כר' יוסי גבי בידי אדם דאיפשר לצמצם, וא"ת א"כ הא דפריך בגיטין פ' הזורק והא [אי] איפשר לצמצם גבי מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ומפ' כגון דאתו תרוייהו בהדי הדדי וכו' א"כ משמע דהלכה כרבנן דאמ' אף בידי אדם אי איפשר לצמצם, וי"ל דאינה ראייה דנוכל לדחות ולומר והא [אי] איפשר לצמצם רוב פעמים ואע"ג דפעמים מועטי' מצמצם מ"מ דוחק הוא להעמיד משנתינו בדבר דלא שכיחא, אכן קש' ממס' שבועות דקאמ' כפרו שניהם בבת אחת דפרי' והא [אי] איפשר לצמצם ומשני הא מני ר' יוסי הגלילי, ור' יוחנ' משני אפי' תימא [רבנן] משמע דאין הלכה כר' יוסי הגלילי, וגם משמע דאין הלכה כר' יוסי הגלילי גבי אחיות איני יודע מי שנאן דקאמ' אליבא דר' יוחנן לא סתם לן תנא כר' יוסי הגלילי לכ"נ דבידי שמים אין הלכה כמותו, וא"ת בעירובין דקאמ' לחי המושך מדופנו של מבוי פחות מד' אמות אין צריך לחי אחר להתירו וקאמ' רב הונא בר יהושע לא אמרי' אלא במבוי ח' אבל במבוי ז' מותר בעומד מרובה על הפרוץ דאי פרוץ נפיש נידון משום לחי ואי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ מאי אמרת דשמא תרוייהו כי הדדי נינהו הוה ליה ספק דבריהם ולהקל משמע דאי איפשר לברר הדבר, וי"ל דלעולם איפשר למדוד ולברר אלא לא הטריחו חכמים למדוד ולברר מספק כיון דבין עומד נפיש ובין פרוץ נפיש מותר וא"ת אפי' איכא איסורא דאורייתא לישתרי מספק ספיקא וי"ל דזה אינו דאיכא גם שני דרכים לאסור חדא דשמא צימצם ואת"ל לא צימצם ממה שהוא סבור דאין שם ח' ויש בו מעט יותר ויש בעומד ד' ובפרוץ יותר מד' דנפקא ליה מתורת לחי וגם פרוץ מרובה. ועוד אומר הרב ר' שמעון מיינבילא דאף בידי שמים הלכה כר' יוסי הגלילי דאמ' איפשר לצמצם וא"ת גבי פרוץ כעומד מותר משום דאיכא שני פנים להתיר דשמא צימצם ואת"ל לא צימצם שמא עומד מרובה על הפרוץ ואין בו אלא צד אחד לאסור.
אכלת כפניות בבבל פ"ה משום שהיית אוכל תמרים בבבל ומעדן עצמך, וכן פי' רבינו שמואל בפ' בית כור, וקש' דכפנייתא הוא לשון גריעות לכן נראה לפרש מוטב לך לשהות אצלינו ולטרוח בהלכה ולפרשם משהיית אוכל כפניות בבבל.
עשו שאינו זוכה כזוכה, והא דאמ' בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהם הא מני ר' יוסי הגלילי היא, דאמ' עשו שאינו זוכה כזוכה ולא קאי אר' יוסי דפ' שנים אוחזין גבי השוכר הפועל ילקט בנו אחריו דמפ' התם טעמ' דר' יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה, דהתם טעמא אחרינא היא משום תקנת עניים כדמפ' התם עניים גופייהו ניחא להו, והשתא למאי דפריך ולא ק' מידי בהא דפסיק שמואל כר' יוסי בההיא דשנים אוחזין ובגיטין לא בעי לאוקמי' מתני' דהתם כר' יוסי אלא אמ' כיחיד' לא מוקמי ליה ש"מ דלא סבר לה כר' יוסי.
<h2>דף יט.</h2>
כיצד קדש לי כל בכור פי' בקו' שזהו כלל ופרט דבכור (פרט) [כלל] וזכר (כלל) [פרט] אין בכלל אלא מה שבפרט והך רישא לאו פי' דכלל צריך לפרט הוא, אלא מציעת' דסיפא הוא, דקתני אי זכר אפי' יצתה נקיבה לפניו ת"ל פטר רחם והיינו כלל הצריך לפרט שאינך יכול להבין מה הכלל אומ' עד שיבוא הפרט ופי' לפי שיש לפרש בכור לכמה צדדין, בכור לכל הוולדות או בכור לרחמים אע"פ שאינו בכור לוולדות או בכור לזכרים, וכיוצא בו שנינו בפ' כיסוי הדם אצל וכסהו בעפר יכול יכסנו או יחפה עליו את הכלי ת"ל בעפר, אין לי אלא עפר מניין לרבות שחיק' של חרסית ונעורת של פשתן כו' ת"ל וכסהו, ומקשי' ואימא וכסהו כלל בעפר פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ומשנינן כגון אבן או כלי ואחד בדבר הדק לכך פי' בעפר פי' וכסהו שבדבר דק ונמלל הכתוב מדבר עכ"ל הקו', והשתא תירוצו יתכן לפי דברי רבינא דאמ' בכור לדבר אחד הוי בכור אבל מסקנא דשמעתין אמרי' דמחוורתא כאביי דאמ' בכור לדבר אחד [לא] הוי בכור ולאביי לא הוי האי כלל הצריך לפרט דלדבריו אי איפשר לפרש לאביי בכור אלא לדבר אחד, ומיהו י"ל לאביי דאי לא פרט ה"א דאפי' יוצא דופן הוי בכור כיון דהוי בכור לוולדות אע"ג דלא הוי בכור לרחמים, ולאביי בכור ופטר רחם תרוייהו כלל ותרוייהו פרט ותרוייהו צריכי להדדי ובכל אחד אתה מוצא כלל (לכל) [כלל] הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל שכל אחד סותם דבר אחד ומפרש דבר אחד, דבכור משמע אפי' יוצא דופן ופטר רחם ממעיט ליה, ופטר רחם משמע אפי' יצא אחר [יוצא] דופן ואתי בכור וממעט ליה, ור"ת מפרש הכא ובין בחולין הוי כלל גמור כמו בעלמא ובכור משמע בין הכי ובין הכי ואתיא פרטא למעוטי וכן וכסהו משמע בין כיסוי כלי בין כיסוי עפר מה שירצה ופרטא משמע עפר דווקא ומה שהתלמוד חושבו שם כלל הצריך לפרט לאו אההיא ברייתא קאי אלא (ארישא) [אדרשא] אחרית' קאי דדריש התם בריש פירקין מבית דבעפר דצריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה דמכסהו לא שמעינ' ליה למטה אלא למעלה, ולא משום הפרט חושבו שם כלל הצריך לפרט אלא משום יתורא דבי"ת דכ' עבדינ' כפרט ובריית' דשמעתין לפר' פרט הצריך לכלל קאתיא כדקתני בסיפא אי (פשר) [פטר] רחם יכול אפי' יצא אחר יוצא דופן ת"ל בכור כדפי' בקו', ואע"ג דקתני מכלל הצריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כיצד דמשמע דאתא נמי לפרושי כלל הצריך לפרט עיקר מילתא לא נקטיה אלא משום פרט הצריך לכלל.
רישא לא קנסיב לה תלמוד' בכור אלמא בכור לדבר אחד (לא) הוי בכור משמע דאי סבר דבכור לדבר אחד הוי בכור הוה מחייבינן אפי' יצתה נקיבה לפניו, ותימה דר' טרפון דמספקא ליה היה לו לחייב מספק [כמו] יוצא דופן והבא אחריו דלא ממעט יוצא דופן מפטר רחם, וי"ל נהי דלא מיסתבר ליה למעוטי יוצא דופן מפטר רחם משום דהוי בכור לוולדות בין לזכרים בין לנקבות לכל הפחות אתי למעוטי היכא דיצאה נקיבה לפניו דאי לאו הכי פטר רחם דכתב רחמנא למה לי. הדרן עלך הלוקח עובר.
<h2>דף יט:</h2>
הלוקח בהמה. איש כתו' בפרש' ומקשינ' אשה לאיש, וא"כ (א"כ) חליצת קטנה תהיה פסולה מדאורייתא כמו (איש) [קטן] וקש' דבמס' יבמות בפ' מצות חליצה קאמ' החולצת מן הקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה ויש ברוב ספרי' זו דברי ר' [מאיר] דקאמ' בפ' מקשינן אשה לאיש אלמ' משמ' דר' [מאיר] מודה דחליצתה כשרה דאיעבד, ולרבנן חולצת אפי' לכתחלה, אכן י"ג חליצתה פסולה, וקשה דא"כ ליערבבינהו בהדי בבא דלעיל מינה חרש וחרשת וקטן וליתני גבי חרש שנחל(ו)ץ וחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן וקטנה שחלצה חליצתה פסולה, לכ"נ דגרסי' חליצתה כשרה, וצ"ל דהא דמקשינ' אשה לאיש אינו אלא אסמכתא בעלמא ולכך כשר דיעבד. וא"ת למ"ד בפ' הערל סימני סריס עד שיהו בכולן ניחזי אי משתין ועושה כיפה, וי"ל דהיכא דלא הביא סימנין עד רוב שנותיו חשיב סריס בלא סימני סריס כדאמ' בפ' הערל ובנדה דילמ' נולדו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו.
<h2>דף כ.</h2>
כגון שטינפה בסוף ששה, בלשון ראשון פי' בקו' בתחלת חדש שביעי, ויותר משמע הלשון כפי' שני יום אחרון של ששה ופ"ה זה חדשי העיבור דבהמה דקה הם שלמים כמו תשע' חדשים של אשה, וק' לפי' דאי יולדת בתוך שנת' בשנת לבנה מיירי היכי קאמ' בסמוך כמ"ד מטנפת ששה וחוזרת ויולדת בתוך שנת' אית ליה דזעירי ואית ליה דאינה יולדת למקוטעין אל' סבירא ליה דמקצת היום ככולו היכי משכחת לה ששה חדשים שלימים בין חדש' אחד מלא ואחד חסר, ואי בשנת חמה מיירי איכ' כי לא הוי מקצת היום ככולו ומשכחת לה שפיר היולדת תוך שנת' דהא שנת חמה היא שנת' שס"ה ורביע הוי לחצי שנה ב' ימים וחצי וג' שעות שרבין על ו' פעמים שלשים יום, ונראה לפרש שהן לפי חדשי לבנה מהשתא משכחת לה שפיר כיון שנאמ' יום של ס' טינוף העיבור מקצת היום ככולו ויש שטנפה לבסו' נחשו' מל' יום לטינוף ויום של שלשים לטינוף שנתעברה ונחשוב אותו יום מה' חדשים העיבור וביום האחרון של ה' חדשים ילד' עיבור ומשכחת לה שפיר בחצי שנת הלבנה אבל אם אין מקצת היום ככולו לא משכחת לה. כשטינפה בתוך ששה שתלד בתוך שנתה דאם נולדה באחד בתשרי סוף ששה לא הוי עד באחד בניסן מעת לעת ושלשים של טינוף וה' חדש העיבור יעלו באחד בתשרי מעת לעת דאע"ג דאזלינן בתר חדשי הלבנה מ"מ מעת לעת בעינן כיון דאין מקצת היום ככולו ומההיא דלקמן שנתעברה בתוך שנתה בה' חדשי העיבור צ"ל לפי חדשי הלבנה דבעניין אחר לא משכחת לה שעיברה בתוך שנתה כמו שאפרש שם אפי' נאמ' מקצת היום ככולו ואי אפשר למנות אלא לפי שנת הלבנה מתחיל' אלמא של לבנה שהוא ר"ה למעשר בהמה עד תחלת אלול וצ"ל שנה וחדשיו.
<h2>דף כ:</h2>
(בשולי הגליון כתוב: פסק) חלב פוטר איכא בינייהו. פסק ר"ת דחלב אינו פוטר דלקמן בפירקין כרשב"ג דאמ' הלוקח בהמה מניקה פטורה מן הבכורה (דילמ') [דלא] מרחמ' אבל מטעם חלב לחוד לא מיפטרא אי לאו וולד (בהמה) [בהדה] דחזינא דמירחמ' ליה ומניקתו, מתוך כך מדקדק ר"ת דהכי הילכת' דחיישינן למיעוט היכא דאיכא חזקה בהדה כי הכא שהיא בחזקת שלא ילדה, ואפי' לא קים לן כר' מאיר דמטהר ברוב תינוקות מטפחין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה, מיהו להחמיר מיהא חיישינן.
<h2>דף כא.</h2>
ות"ק לא חשיב ליה אלא שנת' כלומ' בת שנת' יום שאחר בת שנתה ופי' בקו' דהוי כר' ישמע' ועדיפא מדר' ישמע' והדין עמו דלר' ישמע' חוזרת ויולדת ביום ראשון של שנה שנייה, דהא אית ליה מכאן ואילך ספק, והק' בקו' כיון דאין בה נכנסת עמהם לוקמה כגון שנולדה היא בניסן וילדה באילול דאיפשר לה לחזור ולילד עם בנותיה קודם אילול הבא, ולא דק בלישנא דהא בסמוך אמרי' דת"ק אית ליה דזעירי וה"ה שאין בהמה מתעברת אחר שנולדה בפחות מל' יום א"כ צריך ל' יום לבד מה' חדשים כו', והוה ליה למימ' שנולדה הי' באדר.
ת"ק אית ליה דזעירי, כאן פי' בקו' (ב)[ד]ימי עיבורה ה' חדשים שלימים משמ' שר"ל של ל' יום שפי' נמי לעיל ואי איפשר לומר כן כלל למאי דמוקי פלוגתייהו דמקצת היום ככולו, וצריך למצוא הכל מאחד באילול של שנה זו לאחד באילול של שנה הבאה לשנות לבנה ואחד באלול ר"ה למעשר בהמה. ולא משכחת בשום עניין אלא א"כ היו חדשי העיבור כפי חדשי הלבנה, והשתא לת"ק לא אמ' מקצת היום ככולו וכשנולדה באחד באלול לא מקבלה זכר עד מלאת ל' יום שנולדה. דכיון דאמ' זעירי אין טינוף פחות מל' יום כ"ש דלא מקבלה זכר עד מלאת ל' יום ללידתה וכשנולדה באחד באלול לא מקבלה עד ל' והשתא שלמי יום ל' ביום השני של תשרי דבעינן ל' יום מעת לעת כיון דאין מקצת היום ככולו ואילול חסר הוא ובו ביום איפשר לה להתעבר וה' חדשים חדשי עיבור שלמי ביום שני של אדר ובו ביום ילדה חשוב של' יום מעת לעת לבנותיה קודם שיקבלו זכר ויכלו ביום שלישי של ניסן (ויום) [ובו] ביום שנתעברו ונמצא שיכלו ה' חדשי עיבורן ביום ג' של אילול ובו ביום ילדו, א"כ לא משכחת לה לת"ק גדייה שעישרה תוך שנתה וע"כ צ"ל לת"ק שהגדייה נולדה לפני אילול דאי לאו הכי לא משכחת לה שילדו בנותיה תוך חדש אב, וא"כ לא יוכלו להתעשר עם בנותיהן. ור' שמעון סבר דאמ' מקצת היום ככולו וכלים ל' יום ביום ראשון של תשרי ובו ביום שנתעברה ונמצא שיכלו ה' חדשי העיבור ביום האחרון של שבט דמקצת היום ככולו (ובו לידה) [ובו ביום ילדה] חשו' (יום ל') [ל' יום] לבנות ויכלו ביום אחרון של אדר שהוא חסר ובו ביום שנתעברו ונמצא שכלים בכ"ט באב ה' חדשי העיבור.
<h2>דף כא:</h2>
העברה העברה גמיר ואע"ג דאיכא נמי תחת תחת מקדשים כדאמ' בפ"ק (דתמורה) [דבהמה] שיש בה מקצת סימנים הכא לעניין קידוש שייך למילף טפי מהעברה דמשמע כל אשר יעבור תחת השבט.
דאי ביכרה אישתבוחי משתבח, פי' בקו' שכבר ביכרה ולא תסתכן בלידה עוד, אבל גוי אינמי אית ליה הכי אין בדבריו אמת ויש ללמוד מתוך לשונו דגוי אפי' משיח לפי תומו אינו נאמן ולהשביח מקחו אומר כן, וי"מ דאישתבוחי משתבח דהכא היינו שכבר נפטרה מן הבכורה. ר' יוחנ' חולין, בה"ג פסק כר' יוחנ' ובפ' מי שהוציאוהו אמ' שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר אע"ג דתנן [בפ'] בהמה המקשה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים, דניסמוך מיעוט דנדמה למחצה דנקבות אבל הכא תיקבר כדקאמ' בגמ' כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה וע"כ מתחלה היה יודע הטעם כדי לפרסמה דאי לאו הכי היה יכול להקשות מאחר (שמטמא) [שאינה מטמאה] אמאי פוטרת בבכורה הרי אינו ולד אלא דלעולם ידע דהוי ולד ופוטר בבכורה אלא שבטלה ברוב ותקבר כדי לפרסמה ומ"מ היה קש' לן לתרץ על דברי ר' חייא כדי לפוטרה מן הבכורה כיון דאפי' ידוע שילדה זכר לא בעי קבורה. בקוצר, הרי זו תיקבר והא דאמ' ישליכנה לכלבים הכא שאני כדי לפרסמה כדאמ' בגמ', וא"ת א"כ מאחר שהיה יודע כדי לפרסמה א"כ מה שאל לר' חייא, וי"ל דלא ניחא ליה לומ' לר' חייא שתיקבר בשביל פירסום שהרי אפי' בילדה בודאי אינו צריך קבורה כ"ש הכא ואעפ"כ מסיק כדי לפרסמה.
<h2>דף כב.</h2>
הנך מיעוט' בטיל להו ברובו, וא"ת נאמ' סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כדאמ' בכמה דוכתי', וי"ל דהכא שאני דמינו עצמו מטמא (וחזרת) [מחמת] מגע המים הטמאים אין שייך כאן סילוק. וניעור, פ"ה שהמים חוזרי' (ל)[ו]רבים על הציר ומטמאין אותו, ולא דק ציר לאו בר קבולי טומאה הוא אלא זהו וניעור דמקמי הכי בטל הציר את המים.
<h2>דף כג.</h2>
ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דאמי כו' מתוך פי' הקו' משמע שבא לדקדק דאין טומאה עוררת טומאה מדחשבינן טומאה כמאן דליתה, וזה אין סוגית התלמוד שייבא אביי להקשות על דבריו עצמו שהוא פי' בטומא' עוררת טומאה ועוד תיקשי ליה ממתני', ונ"ל דודאי מה לטומאה עוררת טומאה לא חשיבא כמאן דאיתיה שהרי בטל הוא כל זמן שלא מצא את מינו אבל כי אמ' דטהרה עוררת טומאה אז חשבינן כמאן דאיתיה.
הניחא לבר פדא כו' תימא אמאי לא פריך מיהא ר' שמעון דלעיל דנימוק הוולד עד שלא יצא ומטעם ביטול ברוב כדמפר' ר' יוחנ' בהדיא בפ' המפלת, ולעיל נמי קאמ' דאמרו דבר אחד משמע דטעמא דר' שמעון לטעמיה דר' אליעזר בן יעקב, ומההוא הוה מיצי לאקשויי אפי' לבר פדא דגבי טומאת מת לא שייך טעמא דראוייה לגר ומדאינה מטמאה באוהל אלמא טומאה כמאן דליתיה, וי"ל דהוה מיצי לדחויי כדריש לקיש דפליג אדר' יוחנן בפ' המפלת ומפרש טעמא משום בלבול צורה דהאי נפל שבשיליא אין לו עליו לא תורת בשר ולא תורת עצמות.
טומאה קלה עד לכלב בטומאה קלה פשיטא להו לכולהו דעד לכלב כדתנן כל המיוחד לאכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב, ובקו' פי' דטומאה חמורה קורא משא וטומאה קלה היינו מגע והא דאין (חזרת לו) [חררת דם] (ו)מטמאה במגע כדאמרי' בדם הלידה נגע שהוא רוב, והשתא לפי' אית ליה נמי לבר קפרא הא דאמ' ר' יוחנ' לעיל משום ביטול ברוב נגעו בה, וקש' כיון דאינה קרוי' כדמפר' טעמא נבלה הראוי לגר קרויה נבלה א"כ לא תטמא לא במגע ולא במשא, ונראה דכל טומאת נבלות בין מגע בין משא קורא טומאה חמורה והוא עד לגר דהא דריש בסמוך טעמ' דשאינה ראויה לגר (איכא) [אינה] קרויה נבלה והאי טעמא שייך בין למגע בין למשא, וטומאה קלה היא טומאת אוכלין.
<h2>דף כג:</h2>
אחד זו ואחד זו עד לכלב, ואין לפר' דטעמא דר' יוחנן מדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו דההיא אכילה לאו אכלב קיימא, אלא יש לפרש יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל, אלמא אכילת כלבים שמה אכילה ומינה מוכח בפ"ב דזבחים דחישב על מנת שיאכלוהו כלבים למחר הוא פיגול.
תנן התם ציר טהור שהשיקו במים, פי' בקו' כגון שהשיקו במים, והדין עמו לפר' כך דבציר של עם הארץ מיירי הכא כדמוכח ברישא דהך משנה וא"כ אי איפשר לומר שיהא טהור בלא השקה מטע' דסתמיה הוי רובא ולאו בר קבולי טומאה הוא דהא חזינ' לעיל דבעו השקה, ועוד מדתנן ציר טהור ולא תנא ציר סתם משמע טהור שנטהר בהשקה.
כל שהו טמא כדמפ' משום דנחש(ב)[ד]ו עמי הארץ לערב מחצה [מים] בצירן וכי עריב' נפיל ביה כל שהוא נמצא מין במינו ורבו המים על הציר וטמא, ולמאן (דאתי) [דלית] ליה לאחר שבטלה חזרה וניעורה מוקי ליה שנפלו לאחר השקה (מעם) [מי עם] הארץ כל שהוא כך פי' הקו', והא דפי' מים של עם הארץ ולא פי' מים טמאים משום דמתני' קתני מים סתם, וא"ת ולמאן דמוקי לה שנפלו מים מעם הארץ פשיטא דטמא כמו שמתחלתו בעי השקה, דמאיזה טעם בעי השקה מתחלתו אי רובא ציר האמרינ' לעיל דמיעוט מים בטיל ליה ברובה ובלא השקה נמי יהיה טהור, ואי חיישינ' דילמא רובא מיא ומ"ה אי נפלו לאחר השקה מים טמאים כל שהו הרי מים טמאים הללו חוזרים ומטמאים אותם מים הטהורים, ואי לאשמועינן היא גופיה דציר של עם הארץ בעי השקה הוה ליה למיתני הלוקח ציר מעמי הארץ משיקו במים וטהור, וי"ל דלא דאמי סופו לתחלתו דאם נעשה הציר מתחלתו במים טמאים ולא יצא מחזקת טומאה על ידי שנגלה לנו שהמים הם מיעוט אבל לאחר השקה דממה נפשך טהור ה"א דבנפלו בו מים טמאים כל שהוא לא יוציאנו מחזקת טהרה משום חששא דשמא מים רובא.
לערובי מחצה בצירן, וא"ת למאן דמפ' כל שהוא מים טהורין אמאי טמא הא אי הוו פלגא ופלגא הוו נטהרו בהשקה, וי"ל דפלגא ופלגא לא סליק להו השקה אלא א"כ יש רובא, ומ"מ אי לאו דנפלו האי מים היה טהור ממה נפשך כדלעיל, דאי רובא מים הא עביד השקה ואי רובא ציר לאו בר קבולי טומאה, וא"ת וליחוש דילמא פלגא ופלגא הוו ולא סלקא להו השקה, וי"ל דמילתא דלא שכיחא לא חיישינן והא דמשמע דמטעם חששא דמחצה גזרינן לא בעי למימר מחצה בצימצום אלא כלומר נחשדו לערב או מחצה או קרוב למחצה כל כך לכשנפל עליו מים כל שהו יהיה בו מחצה ולהשלימו עד הרוב ולהעדיף, והאי פריך מאי איריא מחצה לאו משום דבעי למימר בצימצום אלא ר"ל אמאי נקט מחצה דמשמע דנקטי' לומ' שעל ידי נפילת מים כל שהוא יהיה רוב.
והקמ"ל דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא, וא"ת למה הוצרך לפסוק הלכה כר' יוסי בן המשולם והלא לא פליגי רבנן עליה, וי"ל דר' יוסי בן המשולם תרתי קא' דקאמ' השוחט את הבכור וכו' וכן תולש את השיער.
<h2>דף כד.</h2>
הנכנס לתוך עדרו בלילה כו' ולמחר השכים, תימה למה לי למינקט בעניין זה לימא הנכנס לתוך עדרו וראה זכרים (גלויים בזקנות) [תלויים כו' ונקבות כו'] וי"ל דלרבותא נקט הכי דאע"ג דודאי היתה תחיל' לידת' בלילה שעדיין אין האימהות מכירות בוולדות ודרכן לטעות בלילה א"ה לא חיישינן.
ראה חזיר שהוא כרוך אחר רחל קצת היה נראה דנקט חזיר ולא גמל משום דסבר כר' שמעון דאסר קלוט היוצא מן הטהור ואפי' היה ידוע שהיה בנה של רחל היה נאסר באכילה, ומיהו מצינן למימר דאגב דנקט רחל שהיא דקה [נקט] חזיר אינמי ניחא ליה למינקט מילתיה אליבא דכ"ע.
<h2>דף כד:</h2>
מתני'. השוחט הבכור עושה מקום בקופיץ בגמ' אמרינ' בקופיץ לצורך קופיץ משמע דדרך שחיטה בקופיץ מדלא נקט סכין, תימ' דפסחים פרק אלו דברים לא משמע כן דקאמר סכין שנמצא בארבעה עשר (טובל) [שוחט] בה מיד קופיץ שונה ומטביל א"כ משמע דקופיץ אינו רגיל לשחוט בו משום דלא חזי לפסחא דיש בו משום שבירת עצם, ונ"ל דהא דקתני הכא קופיץ משום דבעיא עשיית מקום טפי מסכין וצריכ' מקום גדול ולא כמו שפי' בקו' דעשיית מקום (יד) [זה] משום חלדה דא"כ הוה ליה למינקט סכין דאיכא למיחש טפי לחלדה, ועוד דבעיא הוא בפ"ב דחולין תחת צמר מסובך מהו ולא איפשיטא ליה אלא ודאי נראה לומר כדפרי' לעשות מקום לקופיץ כדי שיהא נוח לשחוט, ומטעם זה נקט בכור ולא נקט קדשים לפי שהקדשים נשחטין בעזרה ויש שם סכינים מזומנים ואין צריכין עשיית מקום.
כנגדו בי"ט מהו טעמא דר' יוסי משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור והוה ליה עוקר דבר מגידולו, וא"ת למה שואל בעייתו על י"ט ליבעי על גופיה דמתני' אי מיירי במתכוין ומשום דתולש לאו היינו גוזז אי(ן) בשאין מתכוין קאמ' וכו' וי"ל דעל מתני' לא יוכל לשאל דאפי' את"ל דתולש לאו היינו גוזז מ"מ אין להתיר במתכוין כי לפחות יש לאסור מדרבנן וגם או בפסיק רישיה גזירה תולש אטו גוזז, והאי דקאמ' במתני' התולש ר"ל בשאין מתכוין וגם ליכא פסיק רישיה, וא"כ לענין בכור ליכא למיבעי, אלא מיבעי ליה בי"ט מהו דדילמא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא ובעוקר דבר מגידולו אסרינן אף בדבר שאינו מתכוין או דילמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכי דשרי בבכור משום דאין מתכוין שרי נמי בי"ט מותר, ופריך מיהא דאמר רב הלכה כר' יוסי בר' יהודה ודבר שאינו מתכוין אסור, ומשני דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט היינו טעמא דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד, ומכאן ראיה למה שפי' דאפי' תולש לאו היינו גוזז מ"מ יש לאסור במתכוין דהיאך קאמ' הכא והיינו טעמ' דשרי משום דהוי כלאחר יד וכי מ"מ מותר הוא במתכוין אלא ש"מ כשאינו מתכוין קאמ'.
<h2>דף כה.</h2>
גוזז במספרים ואינו חושש, גיר' הקו' ראשו משחיר א"כ קסבר דבר שאינו מתכוין מותר, אכן קצ' קש' דאינו דומה לשאר אין מתכוין בעלמא שהרי הוא מתכוין לגזוז, אכן יש לפרש כך דפרי' לר' יוסי מדמוקמת למתני' דשרי מטעם דתולש לאו היינו גוזז א"כ סבירא ליה דבר שאינו מתכוין אסור דאי סבירא ליה מותר יעמידנה בתולש היינו גוזז ובשאינו מתכוין אלא ודאי אית ליה דבר שאינו מתכוין באיסורא דאורייתא אסור ולהכי פריך מפרה דאפי' במספרים דהוי גוזז גמור מותר מאחר דכונתו להכשיר הפרה הכי נמי הכא בבכור היה לנו להתיר בכל עניין כיון שעושה לצורך תיקון שחיטה דאין זה חשוב תקון. אכן אינו נראה שהרי יכול להקשות בכל עניין בין הוי טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז בין הוי טעמא משום דבר שאינו מתכוין.
והאיכא איסורא דרבנן וא"ת ומה בכך הלא לא א"ר יוסי דדבר שאינו מתכוין אסור אלא בדבר שאיסורו דאורייתא אבל באיסור דרבנן לא, וי"ל דס"ד כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.
<h2>דף כו.</h2>
דת"ק סבר אי התירו מומחה אין ואי לא לא, פי' בקו' (דת"ק) [דתריצנא] דלעיל כל היכא דלא התירו מומחה תם קרי ליה, וא"כ סיפא דקרי ליה בעל מום מיירי בלא התירו מומחה וקש' לפי' דהא דמתרץ לעיל הכי היינו לפי שאין לנו תנאים בדבר כי היכי דתיתוקם ריש לקיש ככו' עלמא אבל השתא דצריכינן למימר ע"כ כתנאי מסתברא לומ' דתיהוי מילתיה כת"ק, ונראה לומר דסבר' התלמוד עכשיו משו' דקאמ' ר' יוסי שמא יש תקוה, וא"כ על (צמר) [סמך] השחיטה לא היה אומר כך שזה בידו ואין כאן שמא, אלא בהתרת מומחה קאמ' שמא יש תקוה (שידקדק) [שיזדקק] בו חכם להתירו ואין זה כל כך כדבר ברור, אכן במסקנא שמא יש תקוה קמיירי בשחיטה.
<h2>דף כו:</h2>
כן תעשה לשורך ולצאנך דהיינו נ' יום מיום הבאת העומר בפסח שאז זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין שתי הלחם להתיר חדש במקדש, וא"ת והא ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בצאן דלאחר שלשים וי"ל דבכורי יחיד לא מייתי עד לאחר העצרת.
דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, וא"ת בכמה מקומות אמרינן יחזור ויתרום ולמה לא נגזור כמו הכא, וי"ל דכאן שאני דאיכא למיגזר משום דסבור שהכהן לקחו בשביל סיועו ובשביל טורחו.
<h2>דף כז.</h2>
תרומה חוצ' לארץ בטילה ברוב, ור"ל אף להתירה לכהן טמא כדקאמ' רבה מבטל לה ברובו ואכיל לה בימי טומאתו ולא כמו שפי' בקו' לאוכלה לזר ולא בעיא אחד ומאה, שהרי מוכח במנחות פ"ר ישמעאל דאסורה לזרים גבי חלת גוי בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעים אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת ודייק התם דישר' הוא מדמעת, משמע דאינה עולה לאכול לזרים באחד ומאה.
רבה מבטיל לה ברוב רבה גרסי' שהיה כהן דאמ' דאביי ורבה מדבית עלי קאתו אבל רבא לא היה כהן כדמוכח בפ' הזרוע דא"ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא כו' וא"ת א"כ בכולה שמעתין משמע שתרומה נוהגת בחוצה לארץ ותימא דפ"ק דחולין משמע דלא נהגא גבי ר' מאיר שאכל עלה של ירק והתיר ר' בית שאן על ידו, וכן משמע במסכתא ע"ז בפ' ר' ישמעאל דקאמ' ריש לקיש איקלע לבצרה חזינהו דאכלי פירי דלא מעשרי אסר להו אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר, בצר לאו היינו בצרה דבצרה חוצה לארץ, ומפ' רש"י דדגן ותירוש ויצהר דבארץ ישר' דאורייתא בחוצה לארץ גזרו דרבנן אבל שאר פירות דבארץ מדרבנן בחוצה לארץ לא גזור, אכן קש' לפירושו שהרי בסוף פ"ה דביצה משמע דרבה בר חנן הוה ליה איסוריית' דחרדלא ומוכח התם דחייב במעשר אפי' בפירות מדרבנן, וכן משמע בברכות פ' כיצד מברכין ר' אליעזר אומר צלף מתעשר אביונות וקפריסין ר' עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד ושקיל וטרי ואמ' אי אשמעינן הלכה כר' עקיבה ה"א אפי' בארץ קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אלמא משמע שמעשר פירות נוהג בחוצה לארץ, ואומר ר"ת דההיא דחולין ודע"ז מיירי בדמאי דאינו נוהג בחוצה לארץ כדתנן במס' דמאי מכזי' ולהלן פטור מן הדמאי אבל טבל ודאי חייב בכל מקום, אכן קש' דקא' פ"ג דדמאי רשב"ג שלח לר' יוסי בר' אתרוג וא"ל זה בא בידי דמן קיסרי ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא טמא דמרביצי' עליו מים והוכשר שהוא ודאי ולא בא מעשר מזה על זה שאין לו אלא אחד, ופריך ויעשר ממנו עליו ומשני אין דרך בני אדם שמשלחים לחביריהם דברים חסרים. ופריך ולא מתני' ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד (של) [ש]יודיעו שאינו מעושר ושמא היה ביד ר' יוסי אחר ומה שלא עישר לפי שהודיע שעל כן היה אומ' והיה שרי מקסרין לפי שהית' מחוצ' לארץ, ומשני אע"ג דפליג על רבנן לא עבד עובדא כוותיה, ופריך ולאו מפירות דמותרי' דקיסרין היא פי' דקאמ' בירושלמי בפ' שני דדמאי דר' התיר בית שאן ור' התיר קיסרין והתיר בית גופרין והתיר כפר צדוק ומשני רשב"ג קודם הוה משמע התם דלאחר שמותר היה פטור דההוא אתרוג ודאי הוה, ואומר ר' דהתם פריך ולאו מפירו' שמותרות בקיסרין הוא היינו לענין דאינו צריך להודיעו כששילח לחברו דדוקא הוא דבעינן הודעה, ועל זה שהוצרך ר' יוסי להודיעו קפריך והא דחשיב התם בפ' שני מינים האסורים בקיסרין ומינים האסורין בבית שאן היינו לשלחו לחברו בלא הודעה כמו בארץ ישראל, וצ"ע. וענ"ל דתרומות שאר פירות נוהגת בחוצה לארץ ולעניין קאמ' הלכה כמותו דאביונות פירא לעניין תרומה וקפריסין לאו פירא אבל מעש' אינו בחוצה לארץ ולעניין קאמ' בשאר פירות וההיא דע"ז במעשר איירי כדאמ' חזו להו דאכלי פירי דלא מעשרן, ואע"ג דפלוגתא דר' אליעזר ור' עקיבא לעניין מעשר משום דבארץ איירי אבל האי דקאמ' כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצ' לארץ לעניין תרומה קאמ' וההיא דעלה של ירק אפי' בתרומה לא מחייב ירק בחוצה לארץ, והא דקאמ' בברכות ונימא הלכה כמותו בחוצה לארץ, ומשני ה"א גבי מעשר ירק דבארץ גופה דרבנן. ל"ג ירק אלא צלף דבצלף איירי, ול"ג נמי מעשר, אלא גרסי' ה"מ צלף ואפי' גרסי' מעשר צלף לאו דווקא נקט מעשר דאינו נוהג בחוצה לארץ, והכי מוכיח בירושלמי במס' חלה דא"ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן אינון רובים תרגימי' אמ' רב יהוד' בשם ר' שמואל אמ' חלת חוצה לארץ תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, רבא בשם ר' שמואל לא חשו אלא לתרומת דגן ותירוש ויצהר. ר' אילא בשם ר' שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה, אבל לירקות אפי' לתרומה גדולה לא חשו, תני איסי בשם ר' עקי' מעשרות לירקות מדבריהם פי' דלא אסמכינהו אקרא כמו שהחמירו בשאר פירות כדקתני בברייתא בירושלמי בריש מס' מעשרות.
אוכל והולך ואחר כך מפריש משמע מכאן דלא בעי מוקף אכן הייתי יכול לפרש שבאחרונה לאחר שיפריש התרומה ישאר מעט שיתקיים בו מוקף, ובקו' פי' אוכל והולך הטבל וישאר כדי תרומה באחרונה ויפרישנה.
הילכך נידה קוצה לה חלה ואכיל ליה קטן, תימא אמאי נקט כהן קטן והלא אפי' גדול יכול לאוכלה אחרי שטבל, ונ"ל דאה"נ אי טביל אלא נקט כהן קטן אפילו בימי טומאתו.
בריש מסא ושדי ליה בתנורא דכמה דאיפשר לאיזדהורי מליגע בה מאחר שקרא עליה שם מזדהר וקשה לפירושו שהרי אמרנו לעיל דבנגיעה לית לן בה אלא ודאי ריש מסא לפי שדרך הוא להפוך בו גחלים.
(בשולי הגליון כתוב: פסק) והדר מפרשא חלה אחריתי, משמע שלא החמירו להפריש חלה שנייה אלא היכא דליכא כהן קטן, ולא דאמי להנהו מקומות דקתני (כמו) [במס'] חלה שלעולם מפרישין שתי חלות אחת לאור ואחד לכהן דאותן מקומות קרובין לארץ ישראל ומיתחזיא חלה דידהו כחלת (ל)[ה]ארץ טמאה וטעונה שריפה מחמת שהיא טמאה ולכך מפרישים לעולם שנים אחד של אור ואחד של תורת חלה כדמפ' הכא, אבל כאן בבבל היה רחוק מארץ ישראל ולא מיתחזיא חלת דידהו כחלת הארץ טמאה ולא גזרו עליה' שם איסור טומאה עצמה ולכך התירוה גם לכהן קטן שמא כיון דאין טומאה יוצאה עליו מגופו בטלה ברוב, והשנייה אוכל כהן גדול, ואע"ג דהתם תנן ואסו' לזבי' ולזבו' ולנד' אין ללמוד הך דהכא לאוסרה לזבים ולזבות שהם בבבל שהוא רחוק מארץ ישראל, ואומ' דבין הכא ובין התם אף במקום שהחמירו להפריש חלה שנייה לא החמירו להפריש שתי תרומות, דהא לא מצריך במשנה להפריש שתים אלא בחלות, ואומ' במס' חלה ג' ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת, מכזיב ועד הנהר ועד אמנון שתי חלות אח' לאור ואח' לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור, פי' לפי שבמקום טומאה הם ואינם יכולים לשמור עצמן ופירותי' בטהר' מחמת שסמוך הוא לארץ העמים ולכך מפרישין שתי חלות ושל אור הוא עיקר שהוא חלה טמאה דאורייתא שפירותי' גדלים בארץ ישר', ואחד לכהן שלא תשתכח תורת חלה, ועל כן של אור יש לה שיעור מפני שהיא דאורייתא אבל של כהן אין לה שיעור דאינה כ"א מדברי סופרים והדר קאמר מן הנהר ועד אמנון ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן, של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור, והטעם דשל אור אין לה שיעור לפי שהיא נשרפת משתיהן מדברי סופרים, אכן של כהן עיקרי' וצריכה שיעור, ובה"ג כתו' בהילכות חלה אמ' רבינא היל' נידה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או גדול דטביל לקירויו, ועוד כתו' דחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה, ונראה דעכשיו כיון דשורפין אותה לפי שאין להם הזאה בכל ארץ ישראל צריך להפריש חלה שנייה כמו מכזיב ועד הנהר ועד אמנון וכו' שלא תשתכח תורת חלה ואנו שמענו מפי הרב שאין להפריש שתים בארץ ישראל שאין לומר משום שלא יאמרו חלה טהורה נשרפת שהרי כולם נשרפות שאנו טמאים.
<h2>דף כז:</h2>
ולית הילכתא כיוותיה בהא דמצריך טבילה ולשון הקו' לא משמע כן.
שנה בשנה איזהו שנה שנכנסת בחברתה, וא"ת והא איצט' לכדדרשינ' בתמורה דאין בכור נפסל משנה לחברתה, וגם (כן עראי) [בן עזאי] בזבחים ובר"ה דריש דמקריב אותו בלא ירצה ומצריך התם תרי קראי חד לבכור וחד לשאר קדשים, וי"ל דהך דשמעתין דהכא נפקא ליה מדאחרים דהתם בזבחים ובר"ה ובתמורה מקיש בכור למעשר מה מעשר [אינו] נפסל משנה לחברתה אף בכור ובתמורה נמי קאמר דאחרים מוקמי' ליה קרא דשנה בשנה לכדר'.
<h2>דף כח:</h2>
מתני'. דן את הדין וזיכה את החייב וכו' וא"ת בפ"ק דסנהדרין דפרי' מינה לר' אבהו שאמ' שנים שדנו אין דיניהם דין ומנליה דמיירי ביחיד אי משום דקתני דן את הדין לשון יחיד הא בפ' אילו טריפות קתני דן את הדין ולא מיירי [ביחיד] דקתני וכולן רשאין ליקח, וי"ל דהתם קתני דומיא דעדים אבל מתני' דהכא מיירי כולה ביחיד דקתני סיפא ואם היה מומחה וכו'.
לימא תנן סתמא כר' מאיר תימ' דלא דייק הכא ארישא דמי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו וההיא ממה נפשך אתיא כר' מאיר דדאין דינה דגרמי, וליכא למימר בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני ובהגוזל קמא לא משכח סתם משנה דדאין כר' מאיר דינא דגרמי אלא מברייתא דמחיצת הכרם והוה ליה לאיתויי הך. צ"ע.
<h2>דף כט:</h2>
כפועל בטל של אותה מלאכה, פי' בקו' מאותה מלאכה דבטיל מינה דאם היה נוקב מרגליות שעבודתה ניח' לעשות דשכרה מרובה ואם אומ' לו טול כך וכך ותבטל היום ממלאכה אינו פוחת משכרו אלא דבר מועט שהרי נוחה ואין בה טורח, ואם מלאכה קשה היא, כגון [נגר אם] אומרי' לו אתה נוטל עכשיו ג' זוזים טול זוז ותבטל היום מאותה מלאכה ועשה מלאכה זו קלה נוח לו להבטל וליטול זוז כפ"ה, ואינו נראה שיטול שכר בטלה מאותו [מלאכה] לעשות במלאכה קלה זו דא"כ גם היה לו ליטול לדון ולהעיד ולהזו' ולקדש אלא נראה שנותנין לו שכר בטלה מאותה מלאכה דבטל לגמרי ואינו עושה שום מלאכה, וכך נפר' בפ' אלו מציאות.
<h2>דף לא.</h2>
וכולן שחזרו במטמוניות פרש"י דאגזלנין ועמי הארץ קאי וחזרו למוטב, ותימה הוא דלמה אין מקבלין אותן דמשמע דאין תקנה לעם הארץ ליעשות חבר, ועוד דלעיל תניא בדברי ר' מאיר עם הארץ שקבל עליו דברי חבירות כו' ועוד דלשון עולמית משמע שכבר קיבלום פעם אחרת, ועוד דקא"ר יהודה חזרו בהם במטמוניות אין מקבלים אותם שהם חזרו למוטב מטמוניות ולא בפרהסי' אין מקבלין אותן והל' יהא לעולם אדם ירא שמים בסתר, ואו' ר"ת דקאי ארישא דקתני בתוספת' דדמאי בפ' שיני עם הארץ שקיבל דברי חביר' כל מי שקיבל עליו דברי תורה כהן שקיבל עליו עבודת כהונה כו' לוי שקיבל עליו עבודת לוייה כו' והדר קתני וכולם שחזרו בהם כלומר שחזרו (לקודם) [לסורם] וקילקלו מעשיהם אין מקבלין אותם עולמית כיון דלא יכלו לעמוד בה, ר' יהודה אומר במטמוניות כלומר שחזרו לקלקולם במטמוניות ובגלוי מראי' ועושי' דברי חבירות אין מקבלין אות' שגונבים דעת הבריות ואין עושין אלא לפנים אבל אם לגמרי קלקלו מעשיהם אף בפרהסיא מקבלין אותן כשיש[ו]בו דכשיהיו נזהרין חוזרין לגמרי.
איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות שהכרנו בהם מתחלה קודם שחזרו (לקודם) [לסורם] שהיו נוהגין דברי חבירות אף בסתר מקבלין אותם כשישובו, אבל אם לא הכרנו מעולם שעשו דברי חבירות כ"א בפרהסיא ובצינעא לא היו נזהרין היטב אין מקבלין אותם שגונבים דעת חביריהם.
חוץ מן הבכור ומן המעשר מפני שהנאתן לבעלים, לפום ריהטא משמע שאינו כ"א מדרבנן אכן ע"כ צ"ל דמדאורייתא הוא שהרי בפ"ק דתמורה דריש בהמתך שנאכלין בתורת בהמתו, יצאו בכור ומעשר שאינם נאכלים בתורת בהמתם דתנ' כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז חוץ מן הבכור ומן המעשר, ושמא משום מקרא נפק' דאין נוהגין מנהג בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש.
<h2>דף לא:</h2>
במעשר בהמה של יתומים כו' וא"ת מאי דוחקיה דרב ששת לאוקמי' ביתומים מתני' לוקמ' בגדול ובהבלעה שרי כדלקמן, וי"ל דקתני דומיא דפסולי המוקדשין נשחטין ונמכרין באיטלז בלא הבלעה משמע.
<h2>דף לב.</h2>
ואף רב שמואל בר יצחק סבר להא דרבא פי' מקרא אחרינא ולאו מטעמיה. דלא יאמ' דלא יגאל בחמרים וגמר ממעשר מה מעשר קדוש ואינו נגאל, וא"ת דילמא הוה ילפינן מהקדש דנפדה וי"ל דלחומרא ילפינן אינמי משום דבחרמים כת' לא ימכר מוקמינן בהם נמי לא יגאל.
הוא ולא בכור וגם רבא נמי דבסמוך לא ימכר דחרמים לא צריך אית ליה נמי הוא ולא בכור כדמוכח פ"ק דתמורה גבי אי עביד לא מהני דאי לאו הוא הוה ילפינן בכור העברה העברה ממעשר ואביי נמי דמוקי בפ"ק (דסוטה) [דתמורה] הוא בהוייתו יהא מ"מ הוה דריש ולא בכור. מדסמך הוא לקדשי קדשי' הוא בקדו' יהא.
רבא אמ' לא יגאל דחרמים לא צריך כך כתוב בספרים ורש"י הגיה לא ימכר, משום דקש' לו הא דקאמ' דאיתנהו היכא אי ברשות בעלים הקדש נינהו, ואי מבלא יגאל קאמ' והא קדש בדק הבית יגאלם, ור"ת מפר' דהקדש נינהו דקאמ' היינו קדושת הגוף עד באו ליד כהן, אכן קש' דבתמורה משמע דאין מועיל פדיון בחרמי כהנים ביד בעלים מיהו בהוייתן יהו לאביי דאמר דאי עביד מהני ולרבא דאמר לא מהני נפיק מלא יגאל גופיה א"כ היכי הוה דייק הכא (ב)[ד]לא יגאל לא צריך משום דאי בי בעלים הקדש נינהו אפי' ניפדו הוא גופיה נפק' מלא יגאל לרבא, וע"ק מה שהקשה רש"י הא דקאמר אם אינו עניין לחרמים תניהו עניין למעשר מה צריך לא יגאל דחרמים הא בגופיה כתי', ואי משום דלא ימכר נקטיה הכי הוה ליה למימר ואם אינו עניין לגאולה דבגופיה כתיב תניהו עניין למכירה, אינמי יאמר ולא יגאל דחרמים למה לי ש"מ לאפנויי.
<h2>דף לב:</h2>
הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה, וא"ת לוקמה במפרכסת דהרי היא כחיה לכל דבריה וי"ל א"כ אף לעניין תמורה היה לנו להחשיבה כחייה.
(בשולי הגליון: פסק) מתני' מני ר' עקי' אומר ר' דהלכתא כב"ה [דמתניתין דשרו אפי' לעובד כוכבים ולא כב"ה] דברייתא דאסרי ופליגי אר' עקיבא דהוי סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם, כדאית' בהחולץ, וכ"ש הכא דסתם לן כלשון הברייתא דעדיף משאר סתמי כדאיתא בסוף שבת, והא דקאמ' בסמוך טעמא דר' עקי' מדכתיב כצבי וכאייל ואמרינן דאידך מוקי לה כר' אלעזר הקפר דדריש כריש לקיש פ' שני דחולין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואייל בשחיטה ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים משמע דר' עקי' לית ליה דר' אלעזר הקפר אלא סבר לה כר' דדריש שחיטה מוזבחת כאשר ציויתיך מלמד שנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, דילמא הכי קיימ' לן כר' ואע"ג דר' יוסי בר חנינא בנזיר בפרק מי שאמר סבר אין שחיטה לעוף מן התורה אין ראייה ממנו שיהא הלכה כך דתנא הוא כדמוכח התם ועוד דר' עקי' נמי מיצי סבר כר' אליעזר, וא"ת חד מצבי ואייל כדפי' לעיל בפ"ב מה צבי ואייל פטורין מן הבכורה כו', ובה"ג משמע שפוסקי' כב"ה דברייתא ומשמע נמי כדרבנן הוא דפליגי אר' עקי' דפי' שהחלב מותר משום דאיתקיש לפסולי המוקדשין אייל וצבי והבשר אסור להאכילו לגוי מדרבנן.
<h2>דף לג.</h2>
וב"ה ה"מ תם אבל בעל מום לא, וא"ת והלא ע"כ מיירי קרא אליבא דכ"ע בין בתם בין בבעל מום בין לר' בין לרב פ' עד כמה בין לר' עקי' בין לר' ישמעאל פ' איזהו מקומן, וגם בין ר' ישמע' ור' יוסי הגלילי מבשרם דמשמע אחד תם ואחד בעל מום או מיהיה לימד על בעל מום שנותנו לכהן, וי"ל דמ"מ אתי ק"ו ומפיק מהיקיש' דנאכל לזרים דכמה דוכתי אמרי' אתי ק"ו ומפיק מהיקישא.
חד לכדר' יצחק פי' בקו' דלא איתפרש ור"ת מפר' דהיינו ההיא דפ' בתרא דמכות המרביע שור פסולי המוקדשין המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד ועשאן שני גופין שהשור בפני עצמו נחשב כצבי ואייל דהיינו שני מינים אלא שקצת הוא כקדשים וקצת הוא כחולין, אלא מצבי ואייל נפק'.
דתנן היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום וכו' וקש' מאד שהרי בברייתא אסרי רבנן בעלת מום כשנשחטה לאחר זריקת דם של תמימה ובמשנה שרו ור' אליעזר בר' שמעון אסר בברייתא בכל עניין ובמשנה שרו כשנשחטה קודם לכן, ואומר ר' דבמשנה איירי שפדה הבעלת מום וחיללה על התמימה שכל קדושתה של בעלת מום נכנסת בתמימה ותפקע קדוש' ולכך מותרת הבעלת מום לרבנן בכל עניין דלא דמי לחט' שכפרו בעליה דר' אליעזר מחלק לנשחטה קודם זריקה לנשחטה לאחר זריקה אבל הכא מיירי שהתמימה באה על ידי קדוש' ולא חיללו הבעל מום עליה ואין נר' כאילו פקעה קדושתו של בעלת מום כיון דאין התמימה באה, היל' לרבנן נזרק דמה לפני שחיטה הבעלת מום מתה דדמיא לחטאת שכפרו בעליה, לר' אליעזר בר' שמעון אסורה בכל עניין דדמיא לחטאת שכיפרו בעליה.
<h2>דף לג:</h2>
להביא נותק אחר (נותק) [כורת] פ"ה דאם כרת האחד את הבצים ועדיין הם בכיס ובא חבירו ונתקו מן הכיס והשליכן שניהם חייבים, וק' לר' דהא בפ' אלו מומין משמע דנתוק וכרות איתנהו לביצים דקאמ' נתוק וכרות לא הוי מומין דהא איתנהו, ובההוא שמעתא פרש"י נתוק ביד לגמרי אלא שעדיין תלויין ומעורין קצת דכרות כדאמ' בפ' דלעיל להביא נותק אחר כורת עד כאן לשונו.
<h2>דף לד.</h2>
אחד תרומה טהורה ואח' תרומה תלויה וא"ת בפ' במה מדליקין קאמ' אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא לכם והיכי נפקי מקרא שלש תרומות טהורה ותלויה וטמאה, וי"ל משום דכתיב נתתי לך משמרת תרומותי דקאי תרומותי אלך משמרת דלא שייך אטומאה להתיר הנאה ומשמרת שייך אתלוייה בשאר שימור.
ור' יהושע תרומתי כתיב, וא"ת לר' יהושע כיון דאתרי קראי דשתי תרומות קאמ' מנא לן דט(ו)מאה שריא בהנאה וי"ל משאר דרשות בפ' במה מדליקין ממנו אי אתה מבעיר או מלו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא.
עד השתא לא אשמעינן שמואל דבר שאינו מתכוין מותר, וא"ת והלא הוא עושה מום במתכוין וא"ה שרי ר' שמעון והטעם כדפ' לעיל דבקראי פליגי, וי"ל דבתרתי פליגי בברייתא פליגי במטיל מום בבעל מום שאחזו דם ביותר ואי איפשר לו להתרפות בלא הקזה שלא ימות כדקאמ' לעיל דאי שביק ליה מיית דאז חשיב מום ואפי' לא מיית נמי כיון שלעולם לא יצא מאחיזת דם אלא יקיזנו במקום שעושה מום דקסבר כל מום לא יהיה אפי' בבעל מום וחכמים שרו משום דכתיב תמים יהיה לרצון ובלבד שלא ישחטנו על אותו מום דגזרינ' אטו היכא דלא מיית בלא עשיית מום דחשיב (סתם) [כתם] אטו היכא שיכול להתרפות במקום שאין עושה בו מום, ור' שמעון שרי לשחוט דלא גזר ור' יהודה גזר אף במקום שאין עושה בו מום, אבל במתני' הויא פלוגתא אחרת דר' יהודה קאמ' בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין אותו בשום עניין כדפרי' וחכמים אומרים יקיז פי' בין מת בין לא מת ובלבד שלא יעשה בו מום כלומר שיזהר בהקזתו שלא יוכל לבא לידי מום כשהקיזו סמוך לאוזן או לבר שפתים דקסבר דבר שאינו מתכוין אסור והיכא דלא מיית דלא חשיב בעל מום אסור, וא"ת ומנלן דפליגי בתרתי וי"ל דלשון משנה משמע כן מדלא נקט מקום שעושה בו מום ומקום שאין עושה בו מום כדקאמ' בבריית', ועל זה קאמ' עד השתא לא שמעינן שמואל דדבר שאינו מתכוין מותר, ור"ל הלכה כר' שמעון דמתני' כדקאמ' ומי קניס ר' אליעזר, תימ' מאי קפריך דילמא גבי בכור שאני דאסור מדאורייתא עד שיוולד אחר, ועל כן קניס ר' אליעזר אף כשיולד דא"כ דכשיולד מותר א"כ לא היה בו קנס אבל בקוצץ בבהרת דמן התורה טהור די לנו אם נקנוס אותו עד שיולד לו אחר, וי"ל דמ"מ לא היה לנו לקנוס הכא עולמית.
מתני הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחוט, וא"ת משמע הכא שאינו אסור אלא משום קנסא וא"כ קש' לרבא דאמ' בתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עבד לא מהני, וי"ל דמ"מ הכא מודה שהרי בכור בעל מום הוא וגם גבי אדם אין בו נגע, וא"ת מ"מ נאסור מדאורייתא מכל אשר תיעבתי לך, וי"ל דקרא דלא תאכל כל תועבה לא מיירי אלא בפסולי המוקדשין או בבישול בשר בחלב אבל לגבי בכור שעשה בעל מום מותר, עי"ל מדאיצט' קרא וכתות ונתוק וכרות למימ' דחייב נותק אחר נותק א"כ ש"מ דשפיר חשוב מום להתיר אף במום הנעשה בידי אדם.
<h2>דף לד:</h2>
עד שתפרח בכולו בכל הספרים כתוב או עד שתמעט בהרתו מכגריס אבל במס' נגעים ליתי' כדפי' בקו', ואומר ר' דאי גר' ליה ה"פ שאם קצצה ומיעטה מכגריס ומה ששייר נתרפא מקצתו מעצמו שאפי' היה בו שנקצץ לא היה בו כגריס.
מקמייתא טהר ליה לבתרתא, וא"ת והא בעי תגלחת וציפרין ואסור בתשמיש המטה כל ימי ספרו וי"ל כגון שלא היה אלא מצורע מוסגר אינמי הוחלט נמי דכי קצץ טמא מדרבנן מ"מ שרי לעשות תגלחת וציפורין ולמנות ימי ספרו וליטהר מן התורה.
את"ל מוכר עבדו לגוי דקנסו בנו אחריו דכל יומא מפקע ליה ממצוות וה"ה דהיה יכול לומר דאפי' את"ל התם דלא קנסו הכא משום דאיכא איסורא דאורייתא קנסינן.
<h2>דף לה:</h2>
איכא בינייהו דר' (שמעו') [יהושע] בן קפוסאי דת"ק סבר כוותיה דדווקא רועי כהנים בין ישר' בין כהנ' אינם נאמנים דלית ליה כר' יהושע בן קפוסאי בכהנים דקסבר ר' מאיר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ושנים מן השוק דקאמ' ר' יהושע בן קופסאי בכהנים איירי דישראל אפי' חד מהימן ולר' מאיר כל היכא דחשוד אפי' שנים אינם נאמנים כדקאמ' בסמוך ספק בכור לר' מאיר מי מעיד עליו. וכ"ת דלית להו תקנת', ה"ה שהיה יכול לומר שיש חילוק בין חבר לעם הארץ כדלקמן וכן בסמוך דפריך גבי כהני דלא מצי דייני, א"נ ר' יהושע עצמו חוזר בו דקאמ' ליה לר"ג [היאך] החי יכול להכחיש את החי ופרש"י שם שר"ל וחוזר אני בי אכן מסתבר דמשום כבודו דר"ג הוא דקאמ' כדמשמע (ל)שם בברכות גבי תפילת ערבית שאמ' כמו כן חובה אע"פ שלא היה חוזר בו ממה שאמר תחלה רשות, דהכי פסק רב התם הלכה כדברי האומ' רשות.
אלא לאו ש"מ בעלים מעידים עליו, וא"ת לרב חסדא דבעי לעיל שנים מן השוק בספק בכור בישראל תיקשי ליה לר' מאיר כיון דישר' נמי חשוד וי"ל דאיכא למימר שיש לחלק בין חבר לעם הארץ א"נ נוכל לומר שלא יחמיר ר' מאיר שלא יהו שנים מן השוק נאמנים.
כהני הכי נמי דלא דייני דינא, וא"ת לרבא דאמר בפ' זה בורר אוכל נבלות להכעיס שהוא רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות א"כ מאי קפריך וי"ל דמשמע ליה שיש לכהנים להיות כשירים לכל דין שבעולם ולכל הוראה כדכתיב כל ריב וכל נגע.
<h2>דף לו:</h2>
חזייה בשיקרא פי' דהכיר בו וי"מ בשקריה הוא לשון היכרא כמו מאן דבעל גויה דמשכא ליה עורלתיה ולא מבשקר ליה.
משום כבודו דחכם כדאמ' לקמ' שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, (בשולי הגליון: פסק) אבל הא פשיטא דבלא התרה אינו נשחט אפי' הוא מובהק אלא או על פי ג' או על פי מומחה.
על כבודו דחכם לא עבד איסורא עבד וא"ת א"כ גבי כהנים מאי שנא נשתרו בלא עדות על כבודו לא עבד שהכהנים מביאי' לפנינו שיש מום מובהקים, וי"ל דשאני כהן דירא לאוכלו בלי התרת חכם פן יתגלה הדבר מתוך כך שהטיל בו מום אבל האי ישראל אין לומר שמביאין לפני חכם פן יודע שרוצה לאוכלו ולגוזלו לכהן שהרי גם עתה בשביל כך לא יתברר שלא יאכלינו הוא עצמו.
במקום (שאין) [שיש] מומחה לא, לאו דווקא מומחה שיסמכוהו ב"ד דהא על רב אשי דלעיל אמרי' דאתיוה לקמיה ההוא שרוע משום כבודו דחכם וכל מופלג בחכמה או מומחה ראוי להתיר בכור ביחיד כדמשמע מרב אשי דלעיל, ובפ"ק דנדרים גבי רבינא דהוה ליה נדרא לדביתהו ואתא לקמיה דרב אשי וקאמ' כו' ש"מ תלת כו' ויחיד מומחה שרי משמע קצת דיחיד מומחה הוי כרב אשי וכן בפ"ק דסנהדרין דאם היה מומחה לרבים אפי' יחידי לאו דווקא מומחה הנסמך בב"ד כדקאמ' רב נחמן התם כגון דן דיני ממונות, (בשולי הגליון: פסק) ומיהו בזמן הזה אין שום אדם שיהא חשוב ומומחה להתיר בכור ונדר ביחיד ולדון דיני ממונות.
שלשה מתירין את הנדר במקם שאין חכם, בעניין זה בפ"ק (דזבחים) [דנדרים] לא שרי ליה לאיניש למישרי נדרא באתרא דרביה, ומיהו ההיא אפי' יש שם מומחה אחר אין לאותו מומחה להתיר במקום רבו כמו רבינא במקום רב אשי.
<h2>דף לז.</h2>
ר' יהודה אומ' ואחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהו, אמ' רבינא דמסברי להו וסברי ויש ספרי' גור' כגון מאן אמ' רב נחמן כגון אנא משמע מתוך לשו' הקו' שכן גריס, וק' דא"כ היכי פריך עלה מכלל דהנך כל דהו לא אלא שפחותין מרב נחמן וא"ת לאידך גיר' נמי מנא ליה כל דהו אימ' אבל הנך פחותין ממומחה אבל כל דהו לא, וי"ל דפשיטא ליה דחכם דר' יהודה לאו כחכם דלעיל דאיירי במומחה, דאפי' ר' יהודה מודה ביחיד מומחה דמתיר הנדר וא"כ כיון דלא איירי במומחה הנך אפי' כל דהו, אכן קש' דא"כ מנא ליה דאתי לאפוקי מדר' יהודה כיון דר' יהודה לא איירי במומחה דילמא ר' חייא בר אבא מודה דבעינן אחד מהם חכם כר' יהודה, וי"ל דשלשה משמע ששלשתן שוים.
אילו מומין מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ואינן חוזרים כי האי גוונא דדרשינ' בפ"ק דקידושין גבי שן ועין, וא"ת מאי טעמא לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו כיון דחשיב מום שבגלוי ואינו חוזר דלקמן [בפרק] מומין אילו לא פסלינן גבי אדם כשנפלו שיניו אלא משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן מכלל דבבהמה כשר ואפי' גבי האדם לא מיפסיל בחד שן, וי"ל דשאני גבי עבד דגלי קרא בהדיא אבל הכא שכן דרך שהשיניים נופלות מתוך זיקנה לא הוי כעין פיסח ועיור.
<h2>דף לז:</h2>
השתא מיפרק [לא] פרקינן עילויה, וא"ת להאי שינויא קמא דנפיק מום עובר מק"ו פסח ועיור מאי אהני ליה וי"ל דקסבר השתא דאי לאו דכתיב פסח ועיור קמרבינן מכל מום רע מום עובר וה"א דאתא לאפוקי מק"ו ולא ממעטינן נמי ממום רע מומין שבסתר א"כ פסח ועיור אהני השת' במומין שבגלוי ואינן חוזרין אע"ג דאינו פוסק ממלאכתו.
כאן ליפסל משמע דהוי מום דאורייתא והלא אינן מומין שבגלוי, וי"ל האי דאין ניכר יפה גזרינן אטו מומין שבגלוי, א"נ הא דפסיל כהן משום דאינו שוה בזרעו של אהרן.
<h2>דף לח.</h2>
בכלי עץ נופל לשון דכתי' בהו וכלי עץ ישטף במים כדכת' הקו' ומצינו למימ' בכלי מתכות כמו כן מיקרו כלי שטף משום דכתיב ומורק ושוטף במים והא דפריך לקמן ואין לי תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה דומיא דשק בעינן, לפי דפשיטא ליה דמיירי נמי בכלי עץ בכל הנהו דמקרו כלי שטף דלא נקט כלי מתכות.
אין לו אחורים לחלוקה וכו' הרי הוא ככלי חרס נטמא תוכו ניטמא גבו ע"כ לטמא אחרים קאמר דלא נפקא מינה מידי למילתא אחריתי וכו'.
<h2>דף לח:</h2>
יצא מחלב עינימו, לפי הדרשא לובן שבעין קורא חלב כדפי' בקו' ששם (שמו) [שומן] העין, ור"ל שיצא הרשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעין אבל פשטיה דקרא ר"ל שיוציא העין וכולה לחוץ מרוב שומן שתחתיו.
<h2>דף לט.</h2>
שיהו משולשין, בתחילת המניין כדקאמ' גבי מגילה שאם הטילו בה ג' חוטי גידין כשרה דקאמ' ובלבד שיהו משולשין פי' בתחלת הדף ובאמצע ובסופו ושם פי' רש"י שיהא מראש הדף עד הגיד כמגיד לחבירו בין מלמעלה בין מלמטה וההיא דמכות ודאי הוי כעניין זה, גם ערי מקלט היו כך שיהא משולשת שיהא מדרום לחברון ומחברון לשכם כמשכם לקדש בצפון, ולא אמרינ' שיהא בראש ארץ ישראל בסופ' ובאמצע' וכאן פרש"י שיהו משולשין לשלשה חלקים שאם יראהו היום יבדקנו מכאן ליום כ"ו וחצי והדר ליום כ"ו וחצי והדר ליום כ"ח יום שמנים, ודומה שפיר' כך לפי שיטת דמכות, ומיהו לאו לגמרי הוי כי ההיא שהיה לו לפרש שיבדוק לסוף עשרים ולסוף ארבעים ולסוף ששים שישארו מן השמונים עשרים ואחר בדיקה אחרונה כמו שיש עשרים קודם בדיקה ראשונה, ועל כן נרא' לפרש כמו שפי' תחלה, וכן משמע בפ' הערל גבי סריס חמה דמפ' כל שלא ראה שעה בכשרותו, ופריך וליחוש שמא הבריא בינתיים ומשני כיון דתחלתו וסופו לקוי לא חיישינן משמע דג' פעמים היינו תחלתו וסופו ואמצעיתו. והרוצה לאפוקי נפשיה מספיקא יתפרנה בגידים בראש ובאמצע ובסוף רביע התחתון.
<h2>דף מא.</h2>
גרב זה החרס וא"ת ואמאי לא קאמ' דהוא גרב דבקללות של משנה תורה דכתיב בגרב ובחרס דההוא גרב לאו היינו חרס ומום קבוע הוא דכתיב אשר לא תוכל להרפא, וי"ל דמשמע ליה דנקט הכא לא זו אף זו וגרב שהוא חרס יבש מבחוץ ויבש מבפנים כדקאמ' בסמוך הוי מום, וגבי קללות נקיט זו אף [זו] שילקה בגרב ואפי' בחרס דקשה טפי.
אלא תלתא הוו, לח מבפנים ויבש מבחוץ לא מזכר הכא כלל ואולי אין רגילות גרב להיות כך. דקרא דגבי מומים גרב דחרס מה זה החרס יבש מבפנים ויבש מבחוץ דמצרים דהיינו הא דכתיב בקללות ובגרב ובחרס יבש מבפנים ולח מבחוץ וכאן דיבש מבפנים ולא מבחוץ לא מיתסי, ואם נתרפא ממנו המצרים שמא מעשה נס היה.
<h2>דף מא:</h2>
אילימא ת"ק סבר ספיקא הוא ואיצט' קרא למעוטי ספיקא, וא"ת מנליה דטעמיה דת"ק משום ספיקא דילמא הוי חוטין הפנימיות שנפגמו ושנגממו דהוי מום לעניין דאין שוחטין במקדש ולא הוי מום לשחוט במדינה, ולעולם בכור ודאי הוא, וי"ל מדקאמר ר' ישמעאל בכור הוא ומומו עמו מכלל דת"ק סבר לא הוי ודאי בכור. וא"ת א"כ מכאן משמע דלא איצט' קרא למעוטי ספיקא וכן פ"ק דחולין גבי תחלת הציהוב שבזה ושבזה, וא"ת גבי העשירי דקאמ' עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק וכן גבי בהרת בסוף נזיר ספק בהרת קדמה לשער לבן דמיעט ליה מולטהרו ומלטמאו הואיל ופתח בה הכתוב תחלה וי"ל דהני שאני דפעמים הם כך וטומטום נמי הוי שפיר שייך למעטו שיש מהם זכר ויש מהם נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק אבל כוי דתחלת הציהוב ואדרוגינוס כולם שוים דקמי שמיא דגליא אם כוי (היה) [חיה] או בהמה ואם תחילת הציהוב חשוב גדול או קטן או אדרוגינוס הוי זכר או נקבה, וא"ת והא רב סבירא ליה דאדרוגינוס ספק הוא כדמפ' בסוף המפלת מדטמא באודם ובלובן, ומדקא' בסוף הערל הלכה כר' יוסי דלא הכריעו בו אם זכר אם נקבה ובירייא בפני עצמו דקאמ' ר' יוסי בברייתא לאו דווקא, וא"ה ממעט לה רב לעניין ביאת מקדש מדכתיב (ועוד) מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואדרוגינוס ולמה איצט' קרא למעוטי ספיקא, וי"ל דהכא פריך שפיר דממעט אדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ואם בא למעטו אפי' הוא זכר משום דמשונה משאר זכרים א"כ מדמעטינן ליה מהזכר א"כ ש"מ זכר הוא ולא ספיקא אלמא לא אתיא כת"ק דאמר ספיקא הוא אבל בההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דהוה מצי למיכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד מינייהו לטומטום וחד לאדרוגינוס ואם אדרוגינוס הוא זכר אתי מזכר למיעטי ואם הוא נקבה אתי עד נקבה מטעם שהוא משונה ולפי טעם זה אית ליה שפיר לרב הא דאמ' לרב חסדא בסמוך מחלוקת באדרוגינוס אבל בטומטום ספיקא הוא וקדוש מספיקא כיון דלית לך לאוקומי מיעוטא דקרא לטומטום שהוא ודאי או זה או זה, ועי"ל דבלא טומטום צריכי הנך תרי מיעוטי דרב דכיון שהוצרך לכתוב זכר כדי למעט אנדרוגינוס אם הוא זכר לפי שהוא זכר משונה או נקבה למעטו אם הוא נקבה ע"כ צריך לכתוב שניהם כדי שלא תאמר זכר דווקא ולא נקבה או נקיבה דווקא ולא זכר, ולא נפר' דהוה מצי למיכתב עד אדם ומ"מ סבר רב דאוקימנא נמי מיעוטא טומטום ודלא כרב חסדא דלקמ' נמי אשכחן ר' יוחנן (אית) [לית] ליה דרב חסדא ומצינן למימר דמשום טומטום לחודיה צריכי תרוייהו למעוטי ספיקא הויה מדין זכר אם אחר כך נמצא נקיבה וה"ה לאדרוגינוס לפי שהוא מזכר אחר או מנקבה אחרת. אלא מעתה בערכין יערך ומייתי ראייה בבריית' דממעטינן ליה מערך איש ואשה מהזכר אם נקבה, ומשני סמי מכאן טומטום, וא"ת מאי קש' התם איכא יתורא ומשום אדרוגינוס לא צריך אלא חד, וי"ל דהתם נמי צריכי תרוייהו דאי סתם הזכר למעוטי ה"א לא גרע מנקיבה, וא"ת והא דפריך מאם זכר אם נקיבה להוציא טומטום ואדרוגינוס מאי קושי' הכא גבי שלמים איכא תרתי מיעוטי אם זכר אם נקיבה אם הוא מיעוט כדא' בפרק המפלת, ואומ' ר' דגר' זכר או נקבה דכתי' במקרא בשלמים צאן דהכי דריש ליה בת"כ אבל אם זכר אם נקיבה דכתי' בשלמי בקר דריש ליה התם בת"כ והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבהאי קרא לא כתיב אלא חד מיעוט והוי או למעט [כמו] או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה.
אי אמרת בשלמא מיפשט פשיטא ליה פי' דבכור הוא ומומו עמו היינו דאיצט' קרא למעוטי דאע"ג דזכר הוא לא קדיש שום קדושה אי אקדשיה [ל]שום עולה ואפי' בגיזה ועבודה שרי ומזכר לא נפקא לן למעוטי מקדושה דהא גבי (זכר) [בכור] כת' חד זכר ולא ממעט ליה ר' (שמעון) [ישמעאל] מגיזה דלא שרי ליה אלא משום מום עכ"ל. וקש' לפי' דבעל מום מעיקרו לא אסיר בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כדמוכח לעיל דאמ' קדושת דמים למזבח דקדושת הגוף גזרו בה רבנן, ויש פי' אחרים מרש"י שכתוב בהם היינו דאיצ' קרא למעוטי דאע"ג דזכר הוא לא מקרבינן ליה דנקיבות שלו והוי מומא.
<h2>דף מב:</h2>
כי פליגי במטיל (מום בבעל מום) [מים במקום נקבות] והשתא הא דאמר רב חסדא לעיל אבל טומטום דברי הכל ספיקא הוא ע"כ לא איירי במטיל (מום) [מים] במקום זכרות דההוא ודאי זכר הוא אלא במטיל (מום) [מים] במקום נקבות ואליבא דת"ק. אבל לר' שמעון לית ליה שום ספיקא בטומטום דאי מטיל מים במקום נקבות הוי ודאי נקבה, וא"ת ומנא ליה לרב חסדא דרבנן בתראי דקדוש מספיקא דילמא סברי לה כר' שמעון דלא קדוש כלל וי"ל כיון דההוא טעמא דפליגי באנדרוגינוס משום דבריא הוה לא מיצי פליגי בטומטום דלרב חסדא לשום תנא אי בריא היא מסתמא מודו לת"ק בטומטום דקדוש מספיקא כמו שמודה לו ר' ישמעאל וא"ת לקמן בפ' בתרא דממעט לר' שמעון בר' יהודה טומטום ואנדרוגינוס ממעשר בהמה משום דמיעט בקדשים בזכר ודאי ונקיבה ודאית ויליף מעשר בתחת תחת מקדשים מה עניין זה אצל זה הא בקדשים ממעט זכר מטעם שהוא נקבה כשמטיל מים במקום נקבות אבל במעשר אין חילוק בין זכר לנקבה וי"ל דרב חסדא יאמר סמי מכאן טומטום. לא אמרו טומטום ספק אלא באדם כר' שמעון בן יהודה סבירא ליה ולאו אליבא דכ"ע דפשיטא לת"ק דמתני' דספיקא הוא ואין שוחטין לא במקדש ולא במדינה.
<h2>דף מג.</h2>
מומי' אילו, והא איכא יבלת ה"ה דהוה מצי למימר מחרוץ דלא כתיב באדם ושייך באדם חרוץ במקום עצם כמו דבהמה, וכן נתוק וכרות לא כתי' באדם וגיבן לא כתי' בבהמה, וא"ת אין לו ביצים ואין לו אלא ביצה אחת דתנן גבי בהמה לעיל הרי זה מום מנלן, אי ממרוח אשך דקאמ' ת"ק לקמן בפירקין אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת דהוא מרוח אשך האמור בתורה וילפינן בהמה מאדם מג"ש דבהמות התינח לת"ק אלא לר' ישמ' ולר' עקי' (חשר) [חסר] אשך מיבעי ליה דאינהו גופייהו חשבי ליה מומין בפירקין דלעיל, ואי נפקא לן משום מומין שבגלוי ואינם חוזרין א"כ לת"ק למה לי קרא להכי אי לא משום דחסר אשך מבעי ליה ואין לחלק בין אדם לבהמה משום דבהמה יש לה שני כיסים דחשיב מום טפי דהא אפי' אין לו ביצים כלל למעוטי ממרוח אשך, וי"ל דאפי' כי האי גוונא שייך לומר דנשנו שנכתבו אע"ג דנפקי ממום שבגלוי ואינו חוזר.
גרב דכתב רחמנא למה לי לאפנויי תימא הא איצטריך לכדאמר רבא בפירקין דלעיל דלהכי כתב רחמנא גרב למימרא דחרוץ במקום בשר דלא הוי מומא ומיהו תרי גרב ותרי ילפת כתיבי חד באדם וחד בבהמה, ואייתר ליה חד לאפנויי, וא"ת לא הוי מופנה אלא מצד אחד ואיכא למ"ד למידין ומשיבין וע"ק מדנקט בבריית' תרי גרב ילפת ילפת למה לי למיעבד ג"ש בתרוייהו משמע דנקיט הכי משום דבכל הני דוכתי כתיבי גרב בהדי ילפת לאפנויי, וי"ל משום דרשא דלעיל לא תבטל ההפנאה מהכא כיון דלפי דרשא שלו לא מיתוקם גרב לגופיה אלא ללמוד על חרוץ במקום בשר.
למה לי דכתב רחמנא מום באדם מום בבכור מום בקדשים צריכי, וא"ת מדקאמ' צריכי א"כ משמע דלא ילפינן מהדדי מנלן באדם ובקדשים כל מום שבגלוי ואינו חוזר, דדווקא גבי בכור הוא דכתיב לעיל ולא גבי אדם ושאר קדשים וא"כ מנלן באילו. וי"ל דהואיל וגלי גליא.
<h2>דף מג:</h2>
אמר רבא באשה אינו ולד ובבהמה אסורה, י"מ דמיירי ביצא לאויר העולם ולרב אסר ואינו מותר מטעם כל בבהמה תאכלו אכן אינו יכול להיות שהרי בפ' המפלת מוקי ליה בנמצא במעי אמו, דלא מישתרי לרב בשחיט' אמו, ושמואל פליג עליה ושרי ליה בשחיטת אמו אבל ביצא לאויר העולם לדברי כולם, ופי' בקו' דאתרוייהו פריך לרב ושמואל דהך דר' חנינא בן אנטיגנוס גבי מומי בהמה מיתנייא ואיפסל ליה לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אכן אינו נראה לר"ת שהרי הכא גבי מומי אדם תנינן ליה לכ"נ דלרב דווקא פריך דאמר באשה אינו וולד (אלא חיי) [אלמא דלא חיי] נמי פסיל ליה הכא לעבודה מכלל דחיי.
<h2>דף מד.</h2>
מחוי רב הונא חד מדידהו פ"ה שהיו עיניו משונות ולא פי' במה, ור"ת מפרש דרב הונא ארוך בדורו היה כדאמ' בהמפלת ורב יהודה איניש גוצא הוה כדאיתא במס' תענית ולפי שהיה גוצא לא היו עיניו נכרות קטנות כל כך כסתם בני אדם אבל משל רב יהודה היו ניכרות שהיו גדולות הרבה ולכך הקפיד רב יהודה.
<h2>דף מד:</h2>
ואין שותים מים בפני רבים, פי' בקו' דרך ת"ח להיות צנוע בשתייה, והא דאמ' בסוף כיצד צולין דרב הונא בריה דרב נתן אישתי כסא בתרי זימני ולא מהדר אפיה וקאמר התם כלה תנן משמע התם שדרך לשתות בפני רבים בלא חזרה עיניו היינו בשעת (העברה) [הסעודה] דומיא דכלה, ובהילכות דרך ארץ אמ' דברבים הופך פניו לצד אחר וישתה מים דנקט מים לפי שאין דרך לשתות מים אלא בצמא בלבד אבל בשאר דברים רגילין לשתות כולן יחד ור"ת מפר' דה"ק הכא דאפי' אותם הצנועים שלא לשתות מים ברבים לא ליהוי צנוע כל כך.
האי איתתא לא תיקום בהדיא באפי ינוקא אע"פ שאינה מרגילה עצמה איכא חוצפה כשהיא מטילה מים והתינוק עומד לפניה דהא אין רגילות לפניה לא לקטנים ולא לגדולים כדמוכח פ' מי שמתו.
מייתי לידי הדרוקן, לידי ירקון משמע דהדרוקן וירקון תרי מילי נינהו ומיהו נראה שהם עניין אחד דאמר' ביבמות העבירום לפני הציץ כל שראויה לביאה פניה מוריקות דאמר מר סימן לעבירה הדרוקן.
<h2>דף מה:</h2>
הניחא למ"ד צריך לפרט פלוגתא היא דרב נחמן ורב פפא בפ' השולח ונראה דהכי הילכתא דצריך לפרט דבתראה הוא, ואפי' לפי' הספרים דגר' התם רב ששת במקום רב פפא אין הלכה כרב נחמן דלאו לעניין איתשיל גבי להדיר אלמנה לגבות כתוב' אלא לעניין איסורא איתשיל כדמשמע התם כדקאמ' ואי אמרת צריך לפרט זימנין דגייז ליה לדבוריה ורב הונא נמי שהיה גדול בחכמה ובמניין קסבר נמי התם צריך לפרט.
הניחא למ"ד התם נדר שהודר ברבים אין לו הפרה פי' בקו' פלוגתא היא במס' גיטין גבי המוציא את אשתו משום נדר דקאמ' ר' יהודה כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר דאיכא פריצותא שנדרה נדר שאין לו היתר ושלא ידעו בו רבים יחזיר דלא חייש לקילקולא, וא"ת מנלן דפליגי רבנן עליה דר' יהודה בהכי וקסברי יש לו הפרה דילמא בקילקולא לחוד פליגי ובההיא שמעת' דהתם נמי דריש ליה תלמודא דקסברי רבנן שיש לו הפרה דקאמ' ורבנן אטו התם מי לא חיילא שבועה עלייהו כלל ויכול להיות דקסברי רבנן דאין לו הפרה כמו ר' יהודה, וכ"ת מדלא פליגי רבנן ידעו ללא ידעו אלמא קסברי יש לו הפרה, אינה ראייה דהא גם כן לא פלוג בעל דעת רבים ואע"ג דלדברי הכל אין לו הפרה וי"ל דלא דאמי דעל דעת לא איירו כלל לא ר' יהודה ולא רבנן ועל כן לא פליגי אבל נדר שהודר ברבים אם איתא דאין לו הפרה לרבנן כמו לר' יהודה איבעי להו לחלק בין ידעו ללא ידעו, ועי"ל דעל דעת רבנן לא יוכל לחלק לפי שיש לו התרה לדבר מצוה על פי אותם שנדר ולהכי לא קאמ' נדר שהודר ברבים יחזיר' דלמאן דחייש לקילקולא חייש גם הכא לפי דיש פעמים התרה כגון על פיהם, אבל נדר שהודר ברבים לא שנא לדבר מצוה ולא שנא לדבר הרשות אין לו התרה, תדע דמעשה דגבעונים לדבר מצוה היה.
<h2>דף מו.</h2>
דמדרינן ליה על דעת רבים, וא"ת בפ' השולח גבי אלמנה שהתקין רשב"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וקאמ' רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה דמיפר לה בעל אפי' נדרה ברבים, ואמאי אכתי נדיר אותה על דעת רבים שאין לו הפרה כדקאמ' אמימר וי"ל דלעניין נדרי אשתו אין לחלק בין רבים בין שאין דעת רבים וכיון דברבים יש לו הפרה לרב הונא ה"ה על דעת רבים, וטעמו של דבר אומר רבינו יצחק שיש לחלק בין בעל לחכם, דהא דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה היינו טעמא משום דאין נדרם וחרטתם שוה שאין דעת רבים יכולה להחרט בחרטה אחת או בפתח אחד שאין דעת כל אחד מסכמת לדעת חברו אע"פ שדבר מצוה יש לו הפרה אנן סהדי דלדבר מצוה כולם מסכימים ונחרטים בדבר שוה הילכך גבי חכם דאין מתיר אלא ע"י חרטה או על פתח שנדר בטעות על דעת רבים אין לו הפרה, אבל בעל שגזירת הכתוב הוא שמפר בלא פתח וחרטה אין לחלק בין על דעת רבים שלא על דעת רבים בעל מיפר בנדרי אשתו.
(בשולי הגליון: פסק) אמר אמימר הילכתא אפי' למ"ד בפ' השולח הילכת' אפי' למ"ד גרס' ברוב הספ' הילכתא אפי' למ"ד ויש ספרי' גור' הילכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה, ולפי גירס' זו משמע שכן הלכה דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולמאן דגר' נמי אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים שלא יבא עכשיו לפסוק בהודר מ"מ יש לו לדקדק מדהוצרך לפסוק אין הפרה בעל דעת רבים לכ"ע מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו הפרה כ"ש בעל דעת רבים ושלא בלשון פסק היה לו לומר בלא הילכתא, ואע"ג דאסקינן בפ' השולח ואליבא דרב נחמן דמדרינן ליה ברבים דמשמע דסבירא לן הכי וקיימא לן כיותיה בדיני ולעניין דינא איתשיל. ועל דעת רבים אומר ר"ת דלאו כלום היא ועל דעת יחיד אע"פ שפי' על דעתו יכול חכם להתיר. הדרן עלך מומין אילו.
יש בכור לנחלה, המפלת סנדל, בפ' המפלת מפ' סנדל דתנן גבי בכורות למאי הילכתא לבא אחריו, וא"ת מאי חידוש הוא הא בהדייא קתני לה הכא וי"ל דס"ד לבא אחריו דמתני' דהיינו שנולד בעיבור אחר ולא אותו שעם הסנדל, דרגילות הוא שיוצא קודם הסנדל ולהכי פריך למאי היכלתא תיפוק לי שאין סנדל בלא וולד, ומפ' דלאותו וולד עצמו הנולד עם סנדל איצט' למיתני דפעמים שהוא בא אחר הסנדל.
נתגיירה מעוברת פי' בקו' ובעלה עמה וילדה הרי אותו וולד בכור לכהן דפטר רחם בישר' הוא ולא לנחלה שהורתו שלא בקדושה ולא בר נחלה הוא דזרע גוי רחמנא אפקריה דכתיב וזרמת סוסים זרמתם, ובחינם פי' טעם זה דבלאו הכי לאו בר נחלה משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דאמי ואינו חשוב אביו ואע"ג דבעודו גוי חשוב אביו, ועו' כי גבי נחלה לא אמרינן רחמנא אפקריה לזרעיה דגוי דהא גוי יורש אביו דבר תורה.
<h2>דף מו:</h2>
גמ', ואיידי דבעי למיתני סיפא בן תשע' כו' וה"ה דהיה יכול למידק מגופה דנקט רובו משום דמשמע דוקא נפל, הא בר קיימא הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי אלא סיפא דייקא ליה בפשיטות טפי.
לאתויי הא דת"ר גיורת שיצא פדח' וילדה כו' וא"ת מה חידוש היא בהך מילתא טפי משאר דברים דחשוב בהן כילוד כגון לזקוק אשת אחיו לייבום ולפטור מן היבום וגם ההורגו חייב ושאר דברים, וי"ל דאיצט' הכא לאשמועינן דסד"א דיציאת [הראש] חשוב לידה, והגוף שיצא אחר כך יחשב לידה בטהרה וניתיב לה ימי טומאה וימי טהרה קמ"ל דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, הקשה הקדוש מרדיש ללוי דאמ' בפ' בנות כותים שתי מעיינות הם אמאי לא יהבינן לה ימי טהרה, וי"ל דאע"ג דשתי מעיינות הם יש לטמאות הדם משום דמן המקור הוא בא ואין לטהר אלא במקום שהתורה טיהרתו.
ומאי קראה הכרת פניהם ענתה בם, פי' בקו' דהכרת פרצוף פניהם עדות הוא, אלמא פרצוף נמי בעי ותימ' דהא ביבמות מיייתי האי קרא על הברייתא ולא מייתי לה על המתני' דפ' בתרא דיבמות אייתינ' לעיל דאין מעידין אלא עם פרצוף פנים עם החוטם לכ"נ לפרש דאפדח' דברייתא מייתי קרא דהכרת פניהם ענתה בם משמע שיש באדם שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת דחוטם בכלל פרצוף פנים הוא.
<h2>דף מז.</h2>
ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הוולד אלא אפי' פי' בקו' למ"ד מזהמין היינו למ"ד בתר דידיה דגוי שדינן ליה, וקרי ליה מזהמין כדאמ' בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמ', ולא פסקה זוהמא מן הגוים, אכן אינו נראה דאדרבא למ"ד בתר דידיה אז הוולד כשר אבל למ"ד גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר סבירא ליה דבתר הבת ישראלית שדינא ליה, כן מוכח ביבמות גבי וינחם בחלח ובחבור וגו' א"ר יוחנן וכולן לפסול כי אמריתא קמיה דשמואל א"ל כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישר' קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה פי' ולא מיפסלי כיון דמתייחס אחר הגוים ובנות ישראל דההוא דרא איצטרויי אצטרו.
מר בריה דרב יוסף אמר משמיה דרבא לעולם דאיעבר מישר' משמע דהכי הילכתא ואהא סמכי' לפטור בן לוייה וכהנת אשת ישראל מחמש סלעים.
<h2>דף מז:</h2>
דהא לא זכה האב בפדיונו, וא"ת מ"מ למה יתחייב הבן מאחר שהאב פטור ומאי שנא מאשה דאמ' אשה שאין אחרים מצווין לפדותה אינה חייבת לפדות עצמה, וי"ל דאמי האי בן לגבי (אבוה) [אשה] לא שייך בה שום פדיון כלל אבל הכא אם היה לו אב ישראל היה חייב לפדותו.
<h2>דף מט.</h2>
מת הבן בתוך ל' יום פי' בקו' דאפי' קים לן ביה דכלו חדשיו בבן חדש תלא רחמנא, אחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן. בערבי פסחים אומר דאבי הבן מברך שתים ויש לספק כאן דשמא כיון שמת לא מברך שהחיינו כיון שמזכיר צערו או שמא מ"מ מברך מכיון שזכה לקים המצוה, ואין לתמוה אמאי לא מברכי' על המילה כמו על פדיון הבן וי"ל משום דלא שכיחא כל כך פדיון הבן.
אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל דאפי' לר' עקיבא דמספקא ליה לעניין פדיון הבן מודה באבילות תימ' היכי פשיט כל כך לעניין אבילות דהוי כיום שלפניו דבריש החולץ משמע דפשיטא לן מן התורה אפי' תוך ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן אינה חולצת, וי"ל דנפל מן הגג או אכלו ארי דפליגי רשב"ג בתוך ל' יום ר' אליעזר דמילה אבל בפיהק ומת דכ"ע מת הוא. וא"ת והיכי מקילינן כל כך לעניין אבילות והלא במס' שמחות תנן הספקות אוננין ומתאבלין וי"ל דלשם ר"ל ספק בן ט' לראשון או ז' לאחרון.
<h2>דף מט:</h2>
ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי ובהני חמש בני חרי פריק ליה לבריה וא"ת אכתי הני מעיקרא פריק ליה ממשעבדי והלא אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין וע"ק א"כ למה לי טעמא לר' יהודה שמצותו על אביו תיפוק לי מהאי טעמא וי"ל כדי לומר דאין זה כמו רמאות שהוא עושה ללקוחות לפי שמן הדין הוא זה כדמפ' תלמודא וי"ל דמיירי כגון דכבר פדה בנו אכן עדיין קש' דהיאך יקח מן המשועבדים והלא היה שיעבודם קודם ללידת בנו דאי לידת בנו קדמה א"כ גם מבנו יטרוף ממשעבדי כמו לפדיון עצמו וא"כ מאחר דקדם שיעבודייהו לפדיון בנו וא"כ יחזרו הלקוחות ויטרפו מהני חמש שפדה בנו לכנ"ל דהכא איירי בלקוחות שקנו מאביו לפי' אינם חוזרי' על הנכסים שקנה הוא.
א"ר (יוסי) [אסי] מנה של צורי פי' בקו' היוצא ממדינת צור וזהו שיעור סלע של אותו מנה דבסלע ד' זוזים והזוז כמשקל זהוב של משקל ב' פשוטים ומחצה למשקל הברזל ומשמע שר"ל דזוז הוא דינר של כסף ומשקלו כדינ' וכמו כן פי' בפי' חומש בפ' ואלה המשפטים גבי שלשים שקלים דהשקל משקלו ד' זהובים שהן חצי אוקיא למשקל הישר של קלונייא, ומשמע נמי שר"ל דדינ' כסף וזהוב למשקלו שוה בסלע הוא ד' דינ', אבל ר"ת מדקדק דדינ' של זהב משקלו כשנים של כסף כמו שאפרש בסמוך, ועוד פי' בקו' דר' חנינא דאמר איסתירא סוותיראתא דמזבנא תמניא (ודידהו) [מינייהו] בדינרא היינו בדינ' האמור בכל התלמוד שהוא דינר שמינית שבדינר צורי ור' חנינא תנא הוא ופליג אמתני' והשתא הוו ה' סלעים דבר מועט (מאד) [מאי] דקאמ' חמש מינהו לא שוו שמינית שבדינר צורי ודינר צורי אין משקלו אלא ב' פשוטין ומחצה, נמצא דחמש סלעים של בן אינם שוים אלא פשוט אחד ממטבע שלנו לר' חנינא, ועוד דדינר מפרש דהוא דינר מדינה ובלשון משנה רגיל לקרותו פשוט כי ההיא דכתובות דאמ' חמשים זוזי פשיטי ועוד בכל דוכתא כשאומ' דינר' הדריינא דמזבנא בכ"ה זוזי ובפ"ק דקדושין גבי [רב] כהנא דיהיב ליה אליהו שייפא דדינרי ור' אמי דאשכח אונייא דדינרי כולם בדינ' זהב, ונראה לפרש דכולהו לא פליגי ואמתני' קא מיירי לפרושי לן שיעורא דר' אמי של צורי הם ה' סלעים שלנו.
ר' אמי אמ' דינרא ערביא כלומר דינר זהב של ערביא שוה ה' סלעים שלנו ולא כמו שפי' בקו' דהוא דינ' ערבייא, וגם פי' שמצאתי בתשובות הגאונים של בבלים שש' דינ' האמורים בכל מקום בתלמוד שהדינ' שש מעה כסף עושין עשרה מאותו של ערביא ודבריו סותרין זה את זה דכיון דדינר של ערביא קטן אפי' מדינר' שבבל אינו יכול להיות דסלע צורי הוא דינר ערביא והלא מסלע הוא ד' דינרין מאותם שבתלמוד כדאמ' בקידושין ובכל דוכתי, אלא בדינ' זהב איירי ושל ערביא קטן הוא מדינ' זהב של צורי, של צורי מזדבן בעשרים וחמשה של כסף כדפר' דשיעורו בחמש סלעים שלנו.
<h2>דף נ.</h2>
דינ' הדריינא זהב טוריינא שייפא פ"ה הדריינא על שם אנדריאנוס קיסר (וקירינוס) [וטוריינוס] קיסר, שייפא שם המלך, וקשה לר"ת דבסמוך אמרו דבקשו לגונזו משום טיבעא של ירושלם, ומטבע של ירושלם אמ' בהגוזל קמא דוד ושלמה מצד אחד וירושלם עיר הקדש מצד אחר, ואומר ר"ת דהדריינא היינו עגול כמו הדר הדרנא וטוריינא היינו גדול.
<h2>דף נא.</h2>
תני רב יוסף שלא (יפה) [יביא] סוגה, פי' כסף סיגים אלא כסף טבוע והא דברייתא דרב יוסף לאו לפרושי אלא לסיועי, ולא משמע כן דמה צורך הוא להביא ברייתא לסיועי לברייתא ועוד דלא הוה ליה למימר שלא יבא אלא שלא יביא, ועוד משמע שבא לפרושי לראיון שלא פי' בתחלה. לכ"נ לומר דודאי בא לפרושי טעמא דאם היה מביא שוה כסף זימנין דמייתי נסכא וכסף סיגים כמו כסף טבוע.
כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים בכתובות פרש"י גבי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דחייב אני לך מנה בשטר פ"ה כגון שכתב בשטר ולא הודה ונתן לו בפני עדים מי חשיב הודאה דאלימא מילתי' דשטר אע"ג דלא אמר אתם עדיי ור"ת מפרש כגון שבא לחייב עצמו באותו שטר אע"פ שאינו חייב לו כלום, וצריך ליישב כל הסוגיא כפי' זה.
<h2>דף נא:</h2>
לא גמרת ויהבת מידעם ביש עבדת הילכך אין בנו פדוי, י"ל מדעם לשון מאומה דמתר' דבר רע כל מדעם ביש, וי"ס דל"ג עבדת אלא מידעם ביש ור"ל דבר רע הוא דין פסק הילכך אין בנך פדוי תימא מאי שנא ממתנה על מנת להחזיר דאמ' דשמה מתנה, וי"ל דר' חנינא לא היה [רוצה] לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן התם לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגורנות כדנפקא לן לעיל בפ' עד כמה משום שנאמר ושחתם את ברית הלוי ואע"פ שאותו סתם נתן ולא (מנת) ע"מ שיחזירו לו איכא היכרא למילתיה ואין זה ולא איצטריכו ליה זוזי בפ' אלמנה בכתובות. וא"ת א"כ ר' טרפון ור' חנינא מחזירים כל שעה נמצאו משחיתים ברית הלוי וי"ל שאין הנותן יודע בשעה שנותן אם יחזירו לו דלא קרינא ביה ושיחתם ברית הלוי דמה לנו במה שמחזירין לו אחר כך, וגם יתכן דשמא לא היו מחזירין אלא לעניים ולא לאותם שהיו דומים להם שהיו עשירים.
<h2>דף נב:</h2>
בכור לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא וא"ת בפ' שיני דיבמות דקאמ' ואלא בכור דקאמ' רחמנא למאי הילכתא, ומסיק לומר דאין נוטל בראוי כבמוחזק ואמאי לא קאמ' לחשיבותא דאינה חוזרת ביובל בבכורה וי"ל דאיכא ר' אליעזר הכא דפליג ואמר בכולם חוזרים ביובל.
קרי רב חמא עליה דרב ששת טובה חכמה עם נחלה רב ששת בעל ברייתות הוה כדאמ' פ' הדר רב חסדא מרתען שפוותיה ממתני' דרב ששת ולהכי קאמר טובה חכמה עם נחלה, טובה חכמה דרב' עם נחלה קבלות הרבה.
באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה, ליכא למיפשט מהכא מההיא דכתובות דהאומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו דרוצה הוא שיקברוהו אלא שמתכוין להפיל עצמו על הציבור ולהעשיר בניו.
<h2>דף נג.</h2>
מעשר בהמה כדרב הונא דאמר רב הונא גזירה משום יתום לקמן בפירקין ושם לא שייך משום כלאים (משום כלאים) וטרפה ויוצא דופן אבל כאן שייך למיגזר משום כולהו אכן לא נקט הכא משום אחריני אלא נקט יתום דווקא לפי דנקט רב הונא יתום והתם הוא דווקא גם כן הכא, אכן ק' דא"כ ליתני לקוח ויתום כדנקט התם לכ"נ לפרש דנקט הכא דווקא יתום משום דתו לא משכחת לה אלא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים.
אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואפי' למ"ד סתם חרמים לכהנים איכא למיגזר משום תקלה משום דכל זמן שהם בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם וא"ת א"כ תיקשי מההיא דערכין דההוא גברא דאחרימינהו לניכסי וי"ל דיש לחלק בין קרקעות למטלטלים ולשם איירי בקרקעות לפי שאי איפשר לעשות בהן דבר אחר, אכן קשה דמשמע דהתם איירי במטלטלי מיהא דתניא אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ומשני הא במקרקעי הא במטלטלי וי"ל דמקרקעי דחוצה לארץ קרי מטלטלי כדמסיק התם.
מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח א"כ משמע דווקא ים המלח ולא סגי בשאר נהרות, (א"כ משמע דלא סגי בשאר נהרות) אלא בעו שחיקה. ועכשיו כשהאדם בא לחלל כרם רבעי או נטע רבעי צריך לשחוק הני זוזי ומחלל עלייהו ולשדי בנהרא.
<h2>דף נג:</h2>
הקדש עילוי, פ"ה טובת הנאה שיש לו מקדושת מזבח יכול ליתן לבדק הבית וזו טובת הנאה דיכול ליטול סלע מישראל אחר על מנת שיתננו לבן בתו כהן להקריבה, אכן במ' ערכין מפ' בע"א דתנן בהמקדיש שדהו מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמיהם פי' שכל דמיו ששוה לו דחייב באחריותו ואם נדבה נותן טובת השור זו עולה אומ' כמה אדם רוצה בשור זה להעלותו עולה שאינו חייב.
<h2>דף נד.</h2>
ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה, הוה מיצי למימר מעשר בהמות של כבשים ועזים יוכיחו שהם כלאים זה בזה ומתעשרים מזה על זה אף אני אביא תירוש דגן ויצהר, וא"ת השתא נמי דעביד ק"ו מתירוש ויצהר אכתי כבשים ועזים של מעשר יוכיחו וי"ל דלא שייך במעשר בהמה דברים של שנה אחת וגם אינם של כלאים שלא יתעשרו מזה על זה כמו שמצינו במעשר דגן דאיכא תירוש ויצהר של שנה אחת ואינם מתעשרים, אבל אק"ו דחדש וישן שייך למימר טפי דמצינן נמי במעשר בהמה חדש וישן שאינן כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה.
דגן ודגן שהם כלאים זה בזה, פ"ה דכלאי זרעים של דגן ודגן דרבנן ודומה דטעות סופר' דמשמע שהוא דאורייתא בפ"ק דקדושין וכן בפ' כל הבשר דפריך כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא, ואין חילוק בין כלאי הכרם לכלאי זרעים אלא שזה מותר באכילה וזה אסור אפי' בהנאה, ואפי' לר' יאשיה אית ליה לכלאי זרעים ומחייב אפי' בחיטה ושעורה לחודייהו משום כלאי זרעים והא דקאמר הכא דלר' יאשיה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר משום תירוש ודגן נקט על ידי דבר אחר, דלא מחייב משום כלאי הכרם אלא בג' מינים, אבל משום כלאי זרעים מחייב בשני מינים.
אלא מעתה גבי מעשר בהמה דלא כת' מעשר בקר ומעשר צאן יתעשרו מזה על זה, וא"ת הא איכא למימר דחדש וישן שאינן כלאים זה בזה ואינם מתעשרים, וי"ל דאיכא למימ' כבשים ועזים יוכיחו.
<h2>דף נד:</h2>
אמ' אביי ראשיתם וכו' רבא אמר בלא ראשיתם כו' ואע"ג דאיצט' בתמורה ראשית' לומ' דאי עבד מהני או לא מהני למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והכא איצט' לדרשא זו, התם דייק מראשיתם מן המ"ם המיותרת.
<h2>דף נה:</h2>
הוא פרת, י"מ לפי שהוא ראש לכל הנהרות קורהו פרת על שם שכולם מתברכים ממנו, וכן פר"ת בתשובה דלפי שפרת הוא למעלה מכל הנהרות והוא דפרותיו דמיא שכל הנהרות שותין ממנו תלה הכתו' הפרייה והרבייה בו כשהוא רבה כל הנהרות רבין.
שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים והוו להו גשמים רובא וכדפי' בקו' דמי גשמים אינם מטהרים בזוחלין ומקוה באשבורן, ואומ' [ר"ת] דמעיין דאשבורן דמקוה דווקא למעוטי זוחלין אבל זוחלין דמעיין לאו דווקא למעוטי אשבורן וה"ק המעיין מטהר אף בזוחלין אבל מקוה מטהר דווקא באשבורן, דגבי הכא מייתי לה התם בת"כ, מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים יצא הממלא ועשה מקוה בתחלה, אי מה מעיין מטהר בכל שהו אף מקוה מטהר בכל שהו ת"ל אך מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן, וגם יש להביא ראיה מים שעשה שלמה שהכהנים טובלין בו, אע"פ שהמים מכונסים שם במקוה, ומיהו יש לדחות דבירושלמי קאמ' והיו לרחצה לכהנים וכו' ופריך ולאו כלי הוא ומפרש רגלי השוורים נקובים כרימון וא"כ איפשר שיהו זוחלין, ומיהו דבר פשוט דמי מעיין שנפסקו מן המעיין מטהרין באשבורן דממה נפשך הם נעשו מקוה מאחר שנפסקו, וראיה מכאן מדקאמ' אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד א"כ משמע בזוחלין הוא דלא מטהרי אבל באשבורן מטהרי ואע"ג דיכול להיות דרובא זוחלין אין המים מטהרין בזוחלין כו' פר"ת לא קיימא לן הכי אלא כאידך לישנא דשמואל דאמ' נהרא מכיפיה מיבריך דמסייע ליה ברייתא וכדאמ' במס' תענית דאין לך טפה שיורד מלמעלה שאינן עולין טפחיים כנגדו מלמטה.
<h2>דף נו.</h2>
מה בנך אינו בלוקח וכו' וא"ת וכי דנין איפשר משאי איפשר, וי"ל דשאני הכא דהקישן הכתוב ואין משיבין על ההיקש.
אמר קרא וכן תעשה אם אינו עניין לבכור, וא"ת והא איצט' לעיל פ"ק עד כמה דדרשינן לעניין בכור כדאמ' אמר קרא וכן תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת, וי"ל דהא דדרשינן ליה בבכור משום מדאפיקתיה בלשון עשייה דרשינ' ליה למעשר משום דבכור לא שייכא עשייה קדושה.
לקח [עשרה] עוברין במעי אימן, ה"ה נולדו תוך שמונת ימים דהוו מחוסר זמן ונכנס לדיר להתעשר.
<h2>דף נז.</h2>
ליברור חד מינייהו, וא"ת והלא אין ידוע איזו היא שכנגד הכלב, וי"ל דמיסתבר ליה מאחר דיש ברירה ידענו להיות כנגד הכלב אותו שכנגדו.
כל שהמום פוסל בו דבר ערוה וע"ז פוסלין בו, כ"ע אית להו הך דרשא אפי' מאן דממעט רובע ונרבע ומוקצה ונעבד.
<h2>דף נז:</h2>
על אילו דפרוס הפסח מפ' בגמ' ט"ו יום דפרוס לשון פרוסה פ' דל' יום שדורשין בהלכות הפסח קודם לפסח ובן עזאי דאמר בכ"ט באדר משמע דערב הפסח הוי בכלל הני ט"ו דפרוס ופ"ק דר"ה נמי משמע כן שמיום פורים מתחילין לדרוש ולא מקודם, וכן ר' אליעזר ור' שמעון דאמרי בסמוך באחד בניסן מפר' בגמ' דסברי שתי שבתות ש"מ ערב פסח מן המניין, ותימא דקתני במילתא דר' אלעזר ור' שמעון לא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא י"ט ואי איפשר לעשר בי"ט לפיכך הקדימוהו בכ"ט באלול והלא מן הדין הוא דכ"ט באלול דיום ראשון ממניין שתי שבתות כמו ערב פסח מה שדורשין ברגל קודם הרגל אינו אלא מפני הקרבנות, וי"ל דלעולם אין יום המעשה בכלל ולא חילקו חכמים בין פסח לסוכות אחר (שקרא) [עיקר] י"ט להתחיל שתי שבתות מאחד בניסן ואחד בתשרי שבי"ט קרבנות מרובין ראייה וחגיגה ושמחה דאע"ג דנביא עומד בר"ח ומכריז על הפסח היינו על שחיטת הפסח שבי"ד, מ"מ לדורות שיש להזהיר על הפסח לא חשו חכמים למהר יום אחד בפסח יותר מבחג, וגבי שקלים קבעו חכמים הזמן בר"ח אייר ולא חשו חכמים להקדים יום אחד לפני ר"ח שיהו ל' יום שלמים כיון שהדבר מסור לב"ד של הבאת תמידים מתרומה חדשה.
<h2>דף נח.</h2>
ניחא ליה לאיניש לעשות מצוה בממוניה, ואע"ג דלפני הגורן יכול לעשר ולמכור ולשחוט כיון שקבעו חכמים זמן דרך להמתין עד הזמן ומעשר הכל ביחד.
<h2>דף ס.</h2>
יצאו שנים כאחד מונה אותם שנים שנים ואם מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין פי' כגון שנים כשהגיע לששה או לשבעה ומנאם אחד על יד כך קרא העשירי למניין בהמות תשיעי ואחד עשר עשירי דעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים הכא מקולקלין פי' כגון שנים כשהגיע לששה או לשבעה ומנאם אחד על ידי כך קרא העשירי עשירי למניין בהמות הוא דמה שיצאו שנים וקראן אחד משוי להו ספיקא ואותו הקרוי תשיעי הוי ספק תשיעי ספק עשירי ספק אחד עשר והיל' שניהם מקולקלים וירעו שניהם עד שיסתאבו ויביאו בדמי היפה שבהם שלמים ונאכלים שניהם במומן לבעלים ובקו' פי' בע"א.
<h2>דף ס:</h2>
לעולם אין אחד עשר קדוש עד שישתוק בתשיעי יש לפרשו בשתי פנים דמצינו לפר' לאו דווקא שישתוק בתשיעי אלא שלא קראו עשירי, ואפי' קראו תשיעי באם קראו עשירי אין י"א קדוש דשתי טעיות אינם קדושים כאחת, דטעות מיוחדת בענן כהוא עצמו, ועי"ל דאם קראו לתשיעי תשיעי תו לא הוי טעות כשקראו לעשירי תשיעי וכאילו קראו עשירי דמי ואין אחד עשר מקודש דלא חשיב עשירי כאילו נעק' שם עשירי ממנו והשתא הוי שישתוק שלא ידבר כלל, ובהכי מיתרצא קושיא אחת לקמן בשמעתין דקאמר הכא ב"ע דקדים חד מינייהו ואפקי' לרישיה וקרא י"א ומקשי עלה כמאן אי כר' מאיר האמ' י"א לא הוי עקירה, והשתא לוקמה דקרייה תשיעי לההוא דאפיק רישיה דלדברי הכל הוי עקירה, ולפי פי' ניחא השתא דלא הוי עקירה כדפרי' וללשון ראשון י"ל דלהכי לא אוקמי' דקריי' תשיעי דלא איצטריך למיתני דהא ודאי הוי עקירה אבל בחד עשר לא שמעינן משום דאפיק דלא הוי עקירה היכא דאית ליה בהמות טובא.
<h2>דף סא.</h2>
לתשיעי עשירי קדוש, קסבר רב (פפא) [פפי ד]לא שייך כאן כל כך לתקוני שדרתיך כיון דנאכל במומו אע"פ שצריך להמתין עד שיומם וגם אסור בגיזה ועבודה, א"נ היינו טעמא די"א לרב פפי דמשעה שיצא עשירי כבר עבדיה לשליחותיה דעשירי ממילא קדוש.
